שַׁבָּת ב׳ · ו׳

ולא בפתילת האידן אידן הוא ערבה. בל"י איטעא ופתילת. הוא הצמר המצוי בין הקליפה להעץ. בל"א (וויידענבאסט):

וכן כתב הר"ב. וכתב הגאון הנ"ל וז"ל. וכ"כ רש"י. ולפ"ז מה דקאמר חוץ מהפתילה לא קאי את"ק. דבחס אפתילה נמי פוטר ר"י. אלא ה"ק חוץ מהפתילה. דפעמים חייב במתכוון לעשות פחם. אמנם צ"ע דלמא הא דקאמר הש"ס בפתילה שצריך להבהבה עסקינן. ר"ל שלא הבהבה מבעו"י ולהכי אף דמכבה השתא מדחס על הפתילה. מ"מ מדרצונו שידליק אח"כ הפתילה. ניחא לי' בפחם שתהא נוח לידלק. ואף דאין מתכוון עכ"פ הו"ל פ"ר דניחא לי'. דחייב אף לר"ש כלקמן (דק"ג א') בתלש עולשין לאכילה בפחות מגרוגרת בארעא דידי'. חייב משום *)בונה. מדהו"ל פ"ר דניח"ל מכ"ש הכא דמכוון לכבות. ומדניח"ל בכבוי. הו"ל פ"ר וחייב. וצ"ע עכ"ל. אמר המחבר א"כ מאי האי דקאמר הש"ס (דל"א ב') תדע דקאמר שהוא עושה ולא מפני שנעשה פחם. ולפי פי' הגאון הנ"ל עדיין ק'. דמדלא התכוון לפחם הול"ל שהוא נעשה. אמנם הא דלא מתרץ הש"ס באמת הכי. נ"ל ע"פ מ"ש תוס' הכא ד"ה וסותר. דכיבוי לחוס אפתילה לא היה במשכן. ולקמן (דצ"ד א' ד"ה ר"ש). כ' דכל דלא הוה במשכן הו"ל מלאכה שא"צ לגופה. ולפי מ"ש תוס' לקמן (דמ"א ב') ד"ה מיחם דבמלאכה שא"צ לגופה אפי' פ"ר פטור. וכ"כ רכ"מ פ"א דשבת לחלק בין דבר שאין מתכוון למלאכה שאצל"ג. א"כ לא דמי הך דהכא בפתילה. להך דעולשין לקמן (דק"ג א'). דהתם כיון דהוה במשכן. לא אפשר למפטרי' רק משום דבר שאינו מתכוון. ולהכי בדהוה פ"ר דניח"ל חייב. משא"כ הך דהכא דלא הוה במשכן. הו"ל שפיר מלאכה שאצל"ג דפטור פ"ר. ולהכי לא סגי לש"ס לומר שיהא חייב רק במכבה עכשיו לעשות פחם. וכמ"ש רש"י ור"ן הכא. ואפילו לרש"י לשטתיה דמלאכה שאין צריך לגופה היינו באין צריך לאותה מלאכה שיתחייב עלה. נ"ל לפמ"ש השלטי גבורים (ס"פ האורג). דכל מעשה שעושה עמה ג"כ דבר היתר. אע"ג דהוה פ"ר דניחא לי'. כסוגר פתח וצבי נצוד בבית. פטור. וכ"כ כל שאפשר לעשות המעשה בלי פ"ר. אף דהוה פ"ר שרי. עכ"ל. וכן נראה ראי' לדבריו מע"ז (די"ב) בנתפזרו מעות לפני ע"ז. לולא מ"ע מותר לשתות ולהגביה מעותיו. אף דהוה פ"ר. אע"כ משום דעשה היתר עמו. או משום דאפשר להגביה מעותיו בלי פ"ר. כשיחזיר אחוריו לע"ז. או כשתנטל הע"ז מכאן. א"כ ה"נ הי' אפשר לעשות הכבוי כחס על הפתילה שלא היה פ"ר לעשות פחם. דהיינו בהיתה מהובהבת מבעו"י. או בצריך לפתילה לדבר אחר ולא לחזור ולהדליקה. להכי פ"ר כי האי פטור. משא"כ לקמן בעולשין א"א שיתלוש אם לא ייפה הקרקע. להכי בדהוה פ"ר חייב. מיהו נ"ל דבע"ז לעיל משו"ה מותר אף דהוה פ"ר. כסברת ר"ן (חולין דרצ"א א') דמשו"ה מוכרי כסות. לובשין הכלאים. ובלבד שלא יתכוונו להנצל מחמה או מגשמים. אף דהוה פ"ר. דדוקא בנאסר משום מלאכה אסור פ"ר. ולא בנאסר משום הנאה. וע"כ טעמא דמלתא. דהנאה שאני דתלי' רק בכוונתו. דרק במתכוון נהנה. והרי לא נתכוון. ע"כ ע"ז נמי תלי' רק בכוונתו (כסנהדרין דס"א א'). ולהכי לא דמי לשבת שהמלאכה גופא אסור. ולהכי בפ"ר הו"ל כמתכוון לעשות מלאכה. משא"כ בע"ז אין השתחואה אסור רק במתכוון לע"ז. ורק הכוונה אסורה. ולהכי בלא התכוון אף דהוא פ"ר שרי. ודו"ק:

בתוס' רע"א (אות מ"ב) הא דלא תני סתם ובנר כמו דתני ובחלה כו'. ולענד"נ דזה אין סברא דליהוי להו עונש מיתה בעבור שאינן נזהרות להדליק אה"נ. שהוא אינו רק מד"ס (עי' רמב"ם רפ"ה). דבשלמא נידה הוא בכרת עיסה הטבולה לחלה במיתה ביד"ש. אמת הוא שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים (ועי' מש"כ בהרא"ש למו"ק סי' נ' בס"ד) אבל לחשבה בהדי הני אין לנו (עי' מו"ק כ"ד בתוד"ה הא וברא"ש שם). לכן נ"ל דהכוונה בכאן על שאינן זהירות בהדה"נ מבע"י ומחללת אה"ש באיסור סקילה [דומיא דא"ר אחא לקמן בברייתא בעון שמכבסות כו' בשבת]. ולזאת סמך לה ג' דברים צא"ל כו' עם חשכה כו' הדליקו אה"נ וכן ספק חשכה כו' ואין מדליקין אה"נ דנדחק רש"י לומר דזו ואצ"ל זו קתני והגהמ"ר והרע"ב פי' דהיינו ע"י נכרי אבל למש"כ א"ש משום דכולן לא תני הכא רק אגב דאין מדליקין בזה עסיק תנא ואזיל ועי' לעיל כ"ה ב' בתוד"ה הדלקת הנר: