שַׁבָּת י״ג · ז׳

יָשַׁב הָאֶחָד עַל הַפֶּתַח וְלֹא מִלְּאָהוּ, יָשַׁב הַשֵּׁנִי וּמִלְּאָהוּ, הַשֵּׁנִי חַיָּב. יָשַׁב הָרִאשׁוֹן עַל הַפֶּתַח וּמִלְּאָהוּ, וּבָא הַשֵּׁנִי וְיָשַׁב בְּצִדּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר. הָא לְמַה זֶּה דוֹמֶה, לְנוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְנִמְצָא צְבִי שָׁמוּר בְּתוֹכוֹ:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה שַׁבָּת י״ג ז׳, מתוך מסכת שַׁבָּת שבסדר מועד. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

ישב האחד על הפתח ולא מילאהו כו': אמרם פטור בכאן הוא פטור ומותר:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

[* אף ע"פ שעמד הראשון והלך לו. כלומר לפנים אל תוך הבית דאלת"ה היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר אח"כ וממלא הפתח הוא צודו להצבי ולמה יהיה פטור אלא כדפי'. נ"ל]:

ונועל את ביתו וכו'. וכתבו התוס' וא"ת מאי אולמיה דהך מהך ונראה לריב"א דס"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמיחזי דלהוסיף שמירה הוא בא:

ונמצא צבי שמור בתוכו. פי' הר"ב צבי שהוא נצוד כבר וכן לשון רש"י ופירש הר"ן כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעל אע"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר ולא אמרינן הרי זה כאילו צד אותו מפני שאלמלא נעל הוא שמא היו הדלתות נפתחות והצבי נמלט כך שני זה מותר לו לישב בצד הראשון כיון שהראשון מלא את הפתח אף ע"פ שלאחר שנסתלק הראשון נשאר הצבי נצוד מחמת השני אי נמי כגון שהיה צבי קשור בבית זה ונעל שאעפ"י שניתר הצבי אין אומרים לזה שיפתת את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל אף זה השני כיון שבשעה שישב בהיתר ישב אין מחייבין אותו להסתלק משם לאחר שנסתלק הראשון ע"כ:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · שַׁבָּת י״ג ז׳

א׳
בנפה ר"ל או שהכניס ב' חוטי שתי במלאכת אריגת נפה (פיינעס זיעב):
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · שַׁבָּת י״ג ז׳

א׳
ישב האחד על הפתח ולא מלאהו כו' השני חייב. לכאורה קשה לר"נ לעיל (צ"ד ב') דאם אפיק חצי זית מכזית ומחצה חייב משום דאהני דאי שקיל מיניה תו פורתא לא יטמא. ה"נ נימא דאהני הראשון (אם לא נשאר פחות רק כדי מלואו של הצבי) דאי הדר תו מיכסי קצת מן הפתח יהא ניצוד. ובקל יש לחלק:
ב׳
שם בתוי"ט ד"ה אע"פ שעמד הראשון והלך לו כו'. דאלת"ה היאך אפשר כו' ונמצא כשהשני חוזר אח"כ וממלא הפתח הוא צודו להצבי. ולמה יהיה פטור כו'. ועמ"א סי' שי"ו סקי"א שהשיג עליו ודעתו להתיר אף כה"ג כיון שכבר היה ניצוד ע"ש. וסברתו זר מאד. ועי' תו"ח. ואנכי מצאתי בתוספתא ברפי"ג הצד צבי בחצר של ב' פתחים נעל הראשון אה"פ בא שני ונעל אה"פ (ר"ל הפתח הב') השני חייב והא' פטור. חזר הא' ופתח ונעל הא' חייב על צידה שניה. הרי מבואר דאף שכבר הוה ניצוד מ"מ כיון שפתח הא' וכלתה שמירתו אם נעל אח"כ חייב. ועל התוי"ט אני תמה מאין פסיקא ליה שיוכל צבי לצאת דרך אותו מקום שיצא בו האדם. הלא עינינו רואות שעובי הצבי יותר מעובי אדם בינוני. ועתה י"ל כפשוטו ד"מ דחלל הפתח היה במכוון שיצא הצבי דרך בו ובא הא' וסתם חצי חללו (ומלאהו ל"ד אלא דר"ל דמיעט להחלל עד שלא נשאר בו בכדי שיצא הצבי) והב' סתם חצי חללו הנשאר ולכן אף שעמד הראשון והלך לו ונשאר מקומו פתוח אין בו כדי שיצא הצבי. ועד"ז דעת לנבון נקל למצא עוד גווני אחריני וישמע חכם ויוסף לקח:
ג׳
שם במשנה הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. עי' תוי"ט מה שמביא בשם הר"ן. ועי' רש"י ולענ"ד נראה דתיבת "שמור" הוא תואר לצבי הנזכר. ושעורו ונמצא צבי שהוא שמור (דהיינו קשור כמש"כ הר"ן בא"נ ע"ש) בתוכו. דודאי אף שניתר אח"כ אין אומרים לזה שיפתח כמ"ש הר"ן. ולענין קושית התוס' מאי אולמיה כו'. נראה מפירש"י לקמן בגמ' דממעשה בנ"א מביא ראיה וכדאשכחן בכמה דוכתי בש"ס והא מעשה כו':
נחלת הכלל · Vilna Edition