שנאמר ומן המקדש לא יצא. רבי יהודה דריש ומן המקדש לא יצא כל עיקר. ור׳ מאיר דריש ומקדושתו לא יצא, כלומר יזדהר שלא יבא לידי מגע, ובתוך העיר שיש מבואות איכא היכרא ומזדהר. והלכה כרבי יהודה:
ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של כו': לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה כו': לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו וכסף כו': מלחמת הרשות מלחמת של שאר האומות זולתי של שבעה עממים ומלחמת עמלק כמו שבארנו בשמיני מסוטה (הלכה ו) ומתנאי מלחמת הרשות שלא תהיה אלא במלך וסנהדרין: ופירוש אין ממחין שאין חולקין עליו: וחלק בראש הוא שיקח חצי כל השלל ששוללין כל העם מוסיף על כל מה שהיה לאותו המלך: מותר למלך להרבות סוסים כל מה שירצה לרכוב החיילים שלו ולהרבות סוסים במלחמותיו כדי להרעיד האויב אבל מה שאסרה תורה להיות לו סוסים לבטלה בארוות מוכנות לרכוב הוא בהם באיזה יום שירצה או להנהיג אותם לפניו כמו שעושין שאר מלכים אבל אינו מותר שיהיה לו זולתי סוס אחד לרכוב בו כאחד העם: אספניא הגבורים והחיילים: ואין אסור גם כן עליו להרבות כסף וזהב אלא לעצמו כלומר הראוי לו בארצו ובגבוליו וצרכיו אבל אוצרות הנכסים המוכנות לצרכי ישראל מצוה להרבות ויכתוב שני ספרי תורה שלמים האחד יהיה עמו תמיד לא ימוש ממנו כמו שזכר בכאן והשני יהיה מונח בבית גנזיו ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון:
ומוציא למלחמת הרשות ע"פ ב"ד של שבעים וא'. משמע דב"ד של ע"א לבדם אין להם כח לעשות חיל להוציאם למלחמת הרשות אלא במאמר המלך. דאי אמרת שאין למלך בזה שום מעלה. א"כ למאי תנינן לה הכא גבי מעלותיו של מלך. והא דלא תנן בפ"ק במ"ה גבי אין מוציאין למלחמת הרשות דבעינן נמי מלך. משום דלא איירי התם אלא במילי דסנהדרי כמ"ש שם בשם התוספות על ואין מוסיפין על העיר כו'. אבל מל' הרמב"ם פ"ה מהל' מלכים אפשר לפרש דמתניתין לא בעיא. למימרא דבעינן למלך במלחמת הרשות שכתב וז"ל מלחמת מצוה אין צריך ליטול בה רשות ב"ד אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא ע"פ ב"ד של שבעים וא'. ע"כ. נראה דלדבריו מתניתין לאו במעלות המלך איירי. אלא אתא לאשמועינן דאינו רשאי להוציא העם במלחמת הרשות כו' דומיא דלא ירבה כו' ואינך. א"נ משום דיוקא דבמלחמת מצוה רשאי בלא רשות. והיא תהלתו ומעלתו:
דרך המלך אין לו שיעור. אלא כפי מה שהוא צריך. אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה. אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו. הרמב"ם פ"ה מהל' מלכים. ודעת הכ"מ שפירושו זה קאי גם על ופורץ גדר לעשות לו דרך. וא"כ לפירוש הר"ב וכפירש"י נפרש כן על דרכו לשדהו ולכרמו שאינו מעקם כו'. והא דתנן אין לו. ס"א אין לה. וכן העתיק הרמב"ם. ועיין [מ"ש] פ"ו דב"ב משנה ז'. ומ"ש בריש מסכת קדושין:
והוא טטל חלק בראש. כתב הר"ב חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה מכל הביזה וכן פירש"י. ובגמרא תנו רבנן אוצרות מלכים למלך. ושאר ביזה שבוזזים מחצה למלך ומחצה לעם. אוצרות מלכים למלך רורחא דמלתא. ושאר ביזה מחצה כו' דכתיב (ד"ה א כ"ט) וימשחו [בשלמה כתיב] לה' לנגיד. ולצדוק [לכהן] מקיש נגיד לצדוק מה צדוק מחצה לו ומחצה לאחיו דכתיב (שמות כ״ט:כ״ח) והיתה לאהרן ולבניו. מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אף נגיד מחצה לו ומחצה לאחיו. ע"כ. ומפרש רש"י דמתניתין ה"ק שנוטל חלק. דהיינו מחצה. כדתניא בברייתא ונטולתו בראש. כלומר שהוא מחלק כל הביזה לשנים. והוא בורר לו ראשון ליטול החלק היפה. ואין נראה בעיני לפרש דהר"ב ר"ל תרתי דנוטל חלק יפה ראשון מלבד המחצה. דזו מנין לו אא"כ נאמר דר"ל חלק יפה היינו אוצרות מלכים דמסתמא הוא היפה. אלא דהיה לו לפרש בהדיא. ועוד שאין זה במשמע חלק אבל לפי מה שכתבתי מפרש חלק היינו מחצה דברייתא. ומדתנן בראש מדקדק לפרש דר"ל שבורר לו חלק היפה שבשני החציין וזה ל' הרמב"ם פ"ד מהלכות מלכים והוא נוטל מחצה בראש:
אלא שמנה עשרה. כתב הר"ב שהרי דוד היו לו שש נשים. וקאמר ליה נביא כו'. והא דכתיב קודם לכן (שמואל ב ה׳:י״ג) ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מירושלים אחרי בואו מחברון אין מוקדם ומאוחר דהך קרא בתר מאמר הנביא היה. תדע דמני התם בשמות הילודים לו שלמה. וודאי בתר עובדא דבת שבע ומאי דקאמר נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה הוה. אלא ודאי מעשה בת שבע קדם לקרא דויקח דוד עוד פלגשים ונשים. ולא קשיא מלישני' דקרא דויקח דוד עוד פלגשים ונשים דמשמע שכבר היו לו פלגשים אלא שלא הזכירו הכתוב גבי ששה נשים שהיו לו בחברון. וא"כ כהנה וכהנה מוסיפין יותר על שמנה עשרה לא קשיא דאפשר לפרש דה"ק שלקח דוד עוד פלגשים ונשים. כוספות על הנשים שהיו לו בחברון. כ"מ פ"ג מהלכות מלכים:
ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. דהא קרא קאמר ולא יסור (את) לבבו. גמרא:
רבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו כו'. דמכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא [כמ"ש בספ"ט דב"מ] א"כ לכתוב קרא לא ירבה לו נשים. ולשתוק. ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור. לא יסור למה לי. [אלא] אפילו אחת ומסירה וכו'. גמרא. ומ"ש הר"ב והלכה כת"ק. וכ"כ הרמב"ם. עיין מ"ש במשנה ה' פ"ב דיבמות:
אלא כדי מרכבתו. דתנו רבנן לא ירבה לו סוסים. יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו ת"ל לו. לו אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. השתא דאמרת לו לדרשא. לא ירבה לו נשים. מאי דרשת ביה. למעוטי הדיוטות [פירש. רש"י דמותרים להרבות נשים. גמרא]:
אלא כדי ליתן אספניא. דתנו רבנן וכסף וזהב לא ירבה לו. יכול אפילו כדי ליתן אספניא ת"ל לו. לו אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי ליתן אספניא. טעמא דכתב רחמנא לו. הא לאו הכי הוה אמינא אפילו כדי ליתן אספניא נמי לא. לא צריכא להרוחה. [פירש"י שלא לצמצם. ואם יצטרך לשכור עוד חיילות שיהא מצוי בידו]. גמרא:
אספניא. והערוך גורס אפסניא וכתב שבלשון יון קורין להוצאה אפסניא:
וכותב לו ס"ת לשמו. כתב הר"ב חוץ מס"ת שחייב כל אדם מישראל וכו' שנאמר (דברים ל״א:י״ט) ועתה כתבו לכם את השירה ובמלך כתיב (שם י"ז) וכתב לו את משנה. שתים במשמע. גמרא. [*והא דדרשינן לכל התורה מדכתיב. את השירה מפרש הרמב"ם ברפ"ז מהלכות ס"ת דקרא ה"ק כתבו לכם ס"ת שיש בו שירה לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות עכ"ל וכלומר דקי"ל בס"פ הנזקין (גיטין דף ס'). דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות והלכך על כרחך לא אתא קרא אלא לכתוב כל התורה שבכללה השירה ג"כ]:
מוציאה עמו וכו'. מכניסה עמו. ול' הר"ב נכנס ויוצא עמו. ולא קשיא. שכן בכתוב הוא אומר והיתה עמו וקרא בו אמר והיתה ל' נקבה. ואמר בו. בל' זכר. כדפירש"י בפ' נצבים של' נקבה מוסב על התורה. ול' זכר מוסב על הספר:
יושב בדין. אם הוא ראוי לדון כגון מלכי בית דוד. א"כ מלכי ישראל קודם התקנה. ומה שהוכיחו התוספות דף י"ח ע"ב בדבור המתחיל והא תנן וכו' דכולה מתניתין מסתמא איירי במלכי ישראל. היינו ההיא מתניתין דמלך לא דן וכו' אבל לא דהכא:
