רֹאשׁ הַשָּׁנָה ב׳ · א׳

אם אינן מכירין אותו שאין הב"ד המקדשים מכירין את העד:

[ואע"ג דאמרינן [מ"ק כ"ט א' וברכות דס"ד] דאל יאמר "בשלום כ"א לשלום". נ"ל ע"פ מ"ש הכותב סוף ברבות דהחילוק בין בשלום ללשלום, דבשלום משמע השלימות שבו לא יוסיף ולא יגרע. משא"כ לשלום משמע שהשלום למולו, והוא מתקרב אליו ומוסיף שלימות. ומה"ט נ"ל דהנפטר מהמת לא יאמר לך לשלום דהרי זה א"א שיוסיף שם שלימות דהיום לעשותן כתוב [כע"ז ד"ג א'.]. אבל יאמר לו לך בשלום כלומר יה"ר שידנוך בעה"ב כאילו כבר השגת השלימות הראוי. משא"כ הנפטר מהחי, כשיאמר לו לך בשלום הוא מקללו, שלא יוסיף שלימות. אבל יאמר לו לך לשלום, שתמיד תוסיף שלימות. א"כ יש חלוק גדול בין הליכה לביאה, דר"ג שבא אצלו ר"י, אילו א"ל בא לשלום, מחזי כיוהרא וכמגדפו שאינו שלם עדיין, וע"י שיבא אצלו יוסיף שלימות. אבל א"ל בא בשלום, ר"ל בשלימות שיש בך תבוא אצלי ובשלימות שבך קיימת דברי וגזירתי. וא"ת עכ"פ היאך הורה ר' דוסא שרשאי לילך הרי אמרינן הוריות פ"א דבהורו ב"ד וידע א' מהן שטעו, ואפ"ה עשה עמהן חייב חטאת והרי ר' דוסא לא ידע מילפותא דר"ע דקאמר בש"ס אתם אתם, אתם אפילו שוגגין וכו', אלא טעמא אחרינא קאמר אם באין אנו וכו', א"כ בכל הוראות ב"ד שידע א' שטעה נמי נימא הכי. ונ"ל דהתם בהוריות היינו ביודע שטעו הב"ד בדין אבל הכא לא בדין טעות חשדו לרבן גמליאל, דהרי דבר פשוט היה האיך מעידין על אשה שילדה וכו'. אלא חשדוהו שמפני שכבר קידש החדש ע"פ העדים וכמש"כ לעיל [סי' מ"א] להכי מפני הבושה לא בעי שווייה נפשיה הדרנא, או אולי יש לו טעם אחר לקיים הקידוש דמעיקרא, וכאשר היה באמת, דאחשבוניה סמיך, והיינו דקאמר ליה ר' דוסא אם באין אנו לדון וכו', ור"ל והיאך נחשוד אותו ולא נדונו לכף זכות, ור' יהושע אהא סמיך טפי לילך, מאילפותא דר"ע, שהוא לימוד חדש]:

ברע"ב ד"ה אחר עמו לב"ד הגדול שמקדשין כו' וברש"י שמקדש כו'. והגרי"פ הגיה שמקדשין. ובמחכ"ת מצינו בכ"ד שב"ד נקרא בל"י ומהן לקמן בגמ' (כ"ה) במשנה כל ב"ד וב"ד שעמד כו' ועו"ש ב"ד על ישראל הרי הוא כו'. וכן בכ"מ נקראו ב"ד הגדול (וכלשון רש"י הכא) ולא הגדולים: