מִי שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ, מוֹלִיכִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר, אֲפִלּוּ בְמִטָּה. וְאִם צוֹדֶה לָהֶם, לוֹקְחִין בְּיָדָם מַקְּלוֹת. וְאִם הָיְתָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה, לוֹקְחִין בְּיָדָם מְזוֹנוֹת, שֶׁעַל מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹצְאִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
הטקסט מוצג עם ניקוד
ראש השנה לאילן. לענין מעשר פירות שאין מעשרין פירות אילן שחנטו קודם שבט. על שחנטו לאחר שבט, דבאילן אזלינן בתר חנטה. אי נמי נפקא מיניה לענין שנה שלישית של שמיטה שנוהג בה מעשר עני, שאותן פירות שחנטו מר״ה של שנה שלישית עד שבט דנין אותן כפירות של שנה שניה שעברה ונוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני, ומשבט ואילך נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר עני:
מי שראה את החדש ואינו יכול להלך מוליכין אותו כו': כבר בארנו לך בפרק ששי [הלכה א] מפסחים כי בכל מקום שיבא מלת מועד רוצה בו אפילו בשבת:
מוליכין אותו על החמור. אף בשבת. רש"י. וכתב רמ"י ז"ל בפירושו להלכות קידוש החדש פרק ג' דידוע הוא שאין איסור שביתת הבהמה חמור כאיסור שביתת האדם אלא כדי להקל באיסור אמרו כן ע"כ. [*ולחלוק על המפרש דהתם כתב כן שהמפרש פי' שאע"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור לפי שהמטה טפילה לו ה"מ כשנשא אדם. אבל לענין משא בהמה הרי האדם החולה והמטה משוי הם ואסור להוציאם על הבהמה בשבת. ואני בחיבור פרשת החדש שחברתי בס"ד על ה' קידוש החדש כתבתי שאני אומר דלא כדברי זה ולא כדברי זה שודאי שמה שמרכיבין על החמור הוא להקל באיסור. אבל שנושאין אותו במטה אינו להקל האיסור דחולה ככפות דמי כמ"ש הרמב"ם פי"ח מהלכות שבת וכ"כ התוס' בר"פ י"ט דשבת ולפיכך חייב על המטה וקמ"ל דלעדות החדש שרי והרי דלא כהמפרש דמחלק בין שביתת אדם לשביתת בהמה וקמ"ל אפי' איסור חמור שרי הכא ולא כרמ"י [שכתב] דלהקל האיסור אמרו ומשמע דר"ל דהכל להקל. ועיין לקמן בד"ה אפילו במטה כו']:
אותו. דאע"ג דיחיד הוא מחלל השבת שמא יצטרף עם אחר כדתנן במשנה ו' לענין אב ובנו. ועיין רפ"ב. ומה שהקשה המפרש להלכות ק"ה דהאיך מחללין על הספק. והא תנן נולד בין השמשות נמול לתשעה [בפי"ט ממסכת שבת משנה ה'] תירץ רמ"י ז"ל דתקון מועדות שאני תדע שהרי מכשירי מילה אין דוחין [כדתנן שם ר"פ] והכא אפי' מכשירין דוחין כגון להרכיב החולה כו' וליקח מזונות וכלי זיין והכל משום תקנת המועדות ע"כ. וה"ה בכל ר"ח מפני הקרבן בזמן שבה"מ קיים. וטעמא רבה איכא לחלק דזוהי מצוה על כל ישראל בכללן כאחת. והמילה עכשיו בשעת הדחייה אינה אלא מפני יחיד הנימול. ועוד שהיא תוכל להתקיים למחרתו:
אפילו במטה. דאע"ג דתנן בפ"י דמסכת שבת משנה ה' דהנושא את החי כו' פטור אף על המטה. ה"מ חי דאינו כפות כמ"ש הר"ב שם. אבל חולה ככפות דמי וחייב. כמ"ש הרמב"ם בפרק י"ח מה"ש וכבר כתבתי כן בשם התוס' רפי"ט דשבת והלכך מטה נמי משוי היא על הבהמה וקמ"ל דאפ"ה מחללין:
ואם צודה כו'. פירש הר"ב אורב כו' ומסיים רש"י והבייתוסים והכותים הם היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את חכמים ע"כ. ועיין משנה ב' פ"ב:
שעל מהלך לילה ויום וכו'. ואם היה ביניהן יתר על כן לא ילכו שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת שכבר נתעבר החדש. רמב"ם רפ"ג מהק"ה ועיין שם בדברי המפרש:
[*מחללין את השבת. עיין בר"פ דלקמן]:
שנאמר אלה מועדי ה'. וראש חודש נמי אקרי מועד [כמ"ש בס"ד במשנה ד' פ"ק דשבועות] והיינו דתנן לעיל במשנה ד' דעל כולן מחללין כו'. תוספת דלעיל:
