אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:
הטקסט מוצג עם ניקוד
ואלו דברים בפסח דוחין את השבת. פסח דוחה את השבת, דנאמר מועדו בפסח (במדבר ט׳:ב׳) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ונאמר מועדו בתמיד (שם כח) תשמרו להקריב לי במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת שנאמר (שם) על עולת התמיד, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת:
אלו דברים בפסח דוחין את השבת כו': אמר הש"י בקרבן תמיד במועדו וכמו שהיה תמיד קרב בשבת כמו שכתב בפ' על עולת התמיד יעשה ונסכו כמו כן קרבן פסח היה קרב בשבת.
ומחוי קרביו פירוש שיוציאו ממנו הרעי.
ומה שאסר חתיכת יבלתו הוא שיחתוך אותה בכלי אם יש שם יבלת אבל ביד מותר לחתכה בשבת כאשר נתבאר בסוף עירובין הרכבתו והבאתו הוא מלאכה לפי שהוא משאוי לדעת חכמים אבל לדעת בן בתירא אינו משוי כאשר נתבאר מדעתו בפרק הרביעי מזו המסכתא.
והבאתו מחוץ לתחום ג"כ אסור מדאורייתא אצל ר"ע שהוא סובר איסור תחומין דאורייתא ור"א סובר איסור תחומין דרבנן והחי נושא את עצמו ואפילו בהמה כבן בתירא ולפיכך היו אלו הדברים לפי סברתו כולן משום שבות בלבד:
דוחים את השבת. פי' הר"ב דנאמר מועדו בפסח ויעשו בני ישראל וגו'. עי' במשנה דלקמן:
וזריקת דמו. כתבו התוספת דתנא אגב שחיטתו דהא זריקה משום מאי תהא אסורה. וכתבו עוד דלא איצטריך למיתני והפשטו משום דהוי בכלל הקטר חלביו דאינו יכול להוציאם אלא על ידי הפשט עד החזה משום נימין ואח"כ מפשיט חתיכות קטנות דאין בהם שיעור עור כדאיתא בפרק כל כתבי קי"ז ושם כתבו עוד דלרבנן דפליגי אר"י בנו של ר"י בן ברוקא מותר להפשיט לגמרי שלא תהא מושלכת כנבילה והא דלא חשיב ליה הכא גבי דחיית שבת י"ל דבפלוגתא לא קא מיירי. והא דמיירי בפלוגתא דר"א ור"ע דמההיא ילפינן דהזאה אינה דוחה שבת להכי קתני לה. וכתירוץ האחרון נראה דעת הרמב"ם בפ"א מהלכות קרבן פסח שכתב דמפשיטין את כולו. ולא חילק בי"ד שחל בשבת. והכ"מ לא העיר בזה ואחשוב שלא זכר להא דכל כתבי. ותדע דמייתי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן מן התוספתא:
והקטר חלביו. בגמרא תניא אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי איברים ופדרים כל הלילה ופירש"י כדכתיב (ויקרא ו׳:ב׳) על מוקדה על המזבח כל הלילה [ועי' בריש ברכות] ואין ממתינין להם עד שתחשך. ע"כ. וטעמא דמקדימין שהרי דחתה שחיטה את השבת. כדאיתא בסוף פ"ו דמנחות בגמרא דף ע"ב ע"ב. והיינו טעמא שהוצרך הר"ב לפרש גבי שחיטה שא"א לעשות וכו' דאי לאו ההוא קרא לא דחינן לשבת כלל:
הרכבתו על כתפו. פירש הר"ב להביאו דרך ר"ה לעזרה וכ"כ רש"י ומשמע מלשונם דירושלים רה"ר היא. דאל"כ ה"ל למימר. להביאו דרך רה"ר לירושלים. ועוד דלא הוו צריכי לטעמא דחי נושא את עצמו. ובמשנה ט' פרק בתרא דעירובין פי' הר"ב דירושלים כרמלית היא. וראיתי בתוס' [דף ס"ו] בד"ה תוחב לו בצמרו שכתבו דבגמרא בשמעתין משמע דיש איסור רה"ר בירושלים. ופירשו דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכה"ג משני בפ' בתרא דערובין אמילתא אחריתי. ע"כ. ומ"ש הר"ב שהחי נושא את עצמו. אתיא כבן בתירא דלעיל פ"ד משנה ג':
רבי אליעזר אומר דוחין שבת. פי' הר"ב דסבר מכשירי וכו' במסכת שבת רפי"ט ואפילו מלאכה גמורה ס"ל דשרי כדאיתא התם:
