קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֵמוּרָיו, נְתָנוֹ בְמָגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. יָצְתָה כַת רִאשׁוֹנָה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת, שְׁנִיָּה בַּחֵיל, וְהַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חֲשֵׁכָה, יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן:

קרעו והוציא אימוריו נתנן במגיס כו': אימורין נקראין הנתחים [יעב"ץ - החלבים] הנשרפים מן הקרבן על גבי המזבח והם מקרבן פסח האליה הדבקה בעצם העצה והחלב המכסה את הקרב והכליות וחלביהן ויותרת הכבד עמהם:

ומגיס כלי שהיו נושאים בו החלבים וכל האימורים למזבח תרגום כף אחת מגיסא חדא.

ואמרו חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן כך היו עושין כשהיה יום י"ד יום שבת שלא היו יכולים להוליכו ולא לצלותו אלא למוצאי שבת אבל בשאר הימים כשהיה נגמר הקרבה היו יוצאים ומוליכים אותו לצלותו:

והוציא אמוריו. פי' הר"ב חלביו ונקראו אימורין שאלו הן הן הדברים האמורים בתורה להקטירן כן פי' הרמב"ם בהקדמתו לסדר קדשים וכיוצא בזה אימורי הרגלים במ"ז פ"ה דסוכה. והר"ב שכתב חלביו ר"ל ושעמהן. ובפסח נאמר האליה והכליות ויותרת הכבד מלבד חלב שעל הקרב וחלב הכליות. וה"נ בר"פ דלקמן תנן והקטר חלביו. ור"ל ודעמהן:

נתנו במגיס והקטירן. מפרש בגמרא אימא להקטירן. דהרי הפשט כשירה בזר כדפי' הר"ב בספ"ב דיומא נמצא שהמפשיט זר הוא דלמה לו לכהן להפשיט פסחי הזרים. והיאך תני והקטירן דמשמע המפשיט הוא המקטיר:

ישבה לה בהר הבית. פירש הר"ב שאין יכולין להוליך פסחיהן. עי' מ"ש במשנה ט' פרק בתרא דעירובין טעמא למה לא עירבו ועי' ר"פ דלקמן: