פְּסָחִים י׳ · ב׳

מָזְגוּ לוֹ כוֹס רִאשׁוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה פְּסָחִים י׳ ב׳, מתוך מסכת פְּסָחִים שבסדר מועד. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

לא יאכל אדם. כדי שיאכל מצה לתאבון משום הדור מצוה. ולחם פשיטא דלא מצי אכיל, דחמץ אסור משש שעות ולמעלה. ומצה נמי הא אמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו. ולא נצרכה אלא לשאר אוכלין שלא ימלא כריסו מהן:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

מזגו לו כוס ראשון בש"א מברך על היום כו': כבר קדם לך במסכת ברכות כי ב"ש מקדימין הקידוש קודם ברכת היין ובה"א להפך:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

מזגו. ושתו ביין מסכתי (משלי ט) תרגומו ואשתו בחמרא דמזגית:

בש"א כו'. עיין ברפ"ח דברכות וכן בטעמייהו דב"ה:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · פְּסָחִים י׳ ב׳

א׳
לא יאכל אדם מצה עשירה, אבל שאר מצה אסור אפילו מהבוקר, ופירות ובשר וכדומה, מותר כל היום רק לא ימלא כריסו מהן [תע"א]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · פְּסָחִים י׳ ב׳

א׳
ונ"ל על פי מה שכתבו חז"ל [פסחים קי"ח א'], דאומרים הלל זה מפני שיש בו חמשה דברים הללו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה. תחיית המתים, ביאת המשיח. והן לפע"ד מכוונים נגד חמשה הצלחות הישראלי, אשר בהן נכללות כל הצלחות האנושי האפשרות, והן: א) שלימות הגוף, בבריאותו וחזקו ועינוגו: ב) שלימות הקניין, בממון ובעושר ובנכסים. ג) שלימות החכמה, אשר תורתינו הקדושה עומדת לכל החכמות בראש פינה, כחמה בין הכוכבים, וכמ"ש, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. ד) שלימות שכר הרוחני, להנשמה, וזהו שנקרא תחיית המתים ] ועי' מ"ש בפירושי בריש פרק חלק במאמר "אור החיים"]. ה) שלימות הכבוד האמיתי. והנה ביציאת מצרים זכו לכל היקרות והעטרות הללו. זכו לשלמות הגוף שנשתחררו מלעבוד עוד בחמת פרך. אח"כ זכו ע"י קריעת ים סוף לשלימות העושר, דגדול היה ביזת הים יותר מהשלל שהביאו אתם ממצרים [תנחומא בשלח]. אח"כ זכו לשלימות החכמה, בשניתן להם הכלי חמדה היא חה"ק. אח"כ יזכו ע"י זכיות מדריגות הראשונים לשלימות שכר הרוחני שנכלל בשם תחיית המתים. ובקץ ימים יזכו גם לשלמות הכבוד בביאת המשיח, שיראו עולמם בחייהם. וכמ"ש, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, היינו יראת הכבוד. ונאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. והיינו דקאמר תנא הכא. דמשום דהקב"ה הוציאנו מעבדות לחירות, ר"ל היציאה מעבדות הגוף שבמצרים לחירות. ומיגון ועוני שחששו לו אצל הים סוף, כשאמר פרעה תורישמו ידי, וזמם לשלול ממונם, ומשצעקו בנ"י אל ה' נהפך להם לשמחה, ששרו השירה מתוך עושר ששללו מאויביהם, ומתוך שמחה ורוחב לב. ומאבל שהיה להם כשהשליכו בניהם ליאור, נהפך להם ליו"ט בחג העצרת, שקבלו בו תה"ק, ופסק מהם כח המות [לולא שחטאו אח"כ בעגל כע"ז ד"ה א']. ומאפילה של קבר שהיו מוכנים להם במצרים שלפי דרך הטבע תתם הנפש הבהמי בקבר האפול. אבל להם נהפך האפילה הזאת לאור גדול, כי שם בעה"ב לא ישקע שמשם לעולם. ולא תתשך אורם ע"י ענני הקריות כבעה"ז, והוא תחיית המתים. ומשעבוד שמשועבדים לשלם תמיד השטר חוב הישן, שחתם א"ע אאע"ה עליו להיות בניו גרים גרורים בארץ כל ימי עולם, כמ"ש ידוע תדע כי גר יהי' זרעיך בארץ לא להם [דר"ל לע"ד], שא"ל הקב"ה בזמן שכרת עמו הברית, שלא יחשוב אאע"ה מחמת שכרת הקב"ה עמו ברית להיות לו ולזרעו אחריו לאלהים, יחיו זרעו בעולמם תמיד בהצלחה ועושר וכבוד. לכן אמר לו הקב"ה, לא כן, רק לנסיון הובא האדם לעולם, וביותר צריכים אומה זו להתנסות. ולכן ידוע תדע כי גר יהיה זרעך על הארץ, שאינה שלהם, לא לבד שיהיה רוב ימיהם בעולם כלו בצער שהם דחופים וסחופים אלא גם מנות תה"ק תעשה אותם כגרים בארץ ואינם רשאין לאכול כל מה שירצו ואינן רשאין לעשות מה שירצו, ומתי שירצו, רק מה שירשה להן בע"הב ית' ואינם בכלל עם הארץ, כי הם עם השמים, וצריך כל א' לעמוד כמלאך אש על הארץ, וראשו בשמים, ולא ישוב מפני כל. ולכן באמת עברו עליהם רוב ימי עולם בצער וגירות. ולא זכו לגאולה שלימה כל ימיהם עוד]. אבל אז בביאת המשיח יזכו שיפסוק השעבוד הנ"ל. ולכל אלו זכו ע"י יציאת מצרים, לכן נאמר לפניו ההלל שנזכר בו ה' דברים היקרים הללו, להודות לה' על מתנותיו המפוארות אלו שנתן לנו:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913