פְּסָחִים י׳ · א׳

ערבי פסחים סמוך למנחה ר"ל קודם למנחה קטנה, והיא בט' שעות ומחצה, וסמוך לה היינו בתחלת שעה י', שהוא תחלת רביעית האחרון של יום:

נ"ל משום דביציאת מצרים היו ג' מניעות שלא יגאלו. הא' מצד עצמן. שהיו רעים וחטאים לה' מאוד כמו המצריים, כמ"ש חז"ל [ש"ר] שאמרו המלאכים, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה מה נשתנו אלו מאלו. ואמרינן [סנהדרין ק"ג ב'] ועבר בים צרה שמיכה עבר בים בין חומות המים ופסלו בזרועו. ומלבד זה דתן ואבירם ואביזרייהו כולן היו שם, וכולן היו מטונפים ומגואלין בכל תועבות מצרים. כמו שכתוב [דברים ד'] להוציא גוי מקרב גוי, דנראה לי דרצונו לומר מהקרביים ממש. שהיו ישראל במצרים כעצמים בבטן המלאה. וכעובר ירך אמו, דטבע א' לאם ולעובר. ומפני מניעה זו לא היו ראוים להגאל. מניעה ב' מצד הזמן. שהיתה גזירה קדומה שישארו במצרים ת' שנה, ועדיין לא היו שם רק רד"ו שנים. מניעה הג', מצד הטבע, שהיו כבושים ורדויים תחת יד מצרים אומה חזקה וקשה, ומררו חייהם עד למאוד, עד שלא היו יכולים להגביה ראשם, ואיך יקווה לאיש שעם בזוי ושסוי כזאת יצאו כשה מתחת פרסות ארי טורף. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו הפך הג' מניעות הנ"ל שאדרבה יהיו כולן סבות למהר גאולתם וכל מניעה ומניעה דחתה חבירתה. דאדרבה מפני שהיו ישראל רעים וחטאים הוצרכו להגאל קודם זמנם. דלולי נשארו כפי זמן הקבוע. היו נשחתים ומתועבים עד אין מרפא, ולבלי להגאל עוד, לכן הוצרכו להגאל קודם זמן הקבוע. ומפני שהי' גאולתן קודם זמן הראוי. להכי היו צריכים המצריים למרר חייהם, כדי שישלים קושי שעבוד את זמן החסר מהראוי. נמצא שגם מרירות השעבוד חסד גדול הי'. לכן צותה התורה הקדושה לעשות זכר לג' עניינים אלו ע"י ג' דברים שהן שוים לג' העניינים הנ"ל בג' מיני ההשתוות. דהיינו פסח על שם שפסח וכו', הוא השתוות השם עם מניעה הא'. מפני שאז כשהיה הקב"ה עובר בגלגלי סופה בתוך מצרים וטרוף זרוע אף קדקד. וסביביו נסערה מאוד, היו ישראל ראויים להיות מוכים ונרמסים, תחת שעטת פרסות אביריו ואעפ"כ הוא בחסדו ובחמלתו פרס כנפי רחמיו עליהם גנון והמליט. כגבור בוסס במלחמה. ותולעה מתעקמת לפני רגליו, והוא בחן ובחסד חס עליו מלדורסו, ופוסח עליו ברחמים רבים. עוד צותנו תה"ק, לאכל מצה, על שום שלא הספיק וכו', שהוא השתוות התואר עם מניעה הב' שגם המצה נעשית בחפזון, שהרי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם הקב"ה לגאלם, וע"י שנתגרשו ממצרים וטלטלו העיס' נשבת החימוץ. והוצרך להאפת מצה, דהיינו קודם זמן הראיי לחימוץ עיסה. כמו כן ישראל ע"י טלטולם וטרדתם בלי מנוח מעבודת הפרך, לא תקן עיסתם כראוי לעבודת ה' [עי' ברכות י"ז א] ומהחשש שלא יתטנפו ויתקלקלו ביותר, הוצרך הקב"ה לאפות עיסתם מהר ולהוציאם קודם זמן הגזירה. עוד נצטוו לאכל מרור על שום שמררו המצריים חיי אבותינו, והוא השתוות הטעם עם מניעה הג', שכמו המרור בתחלתו חריפותו יימר לחיך אוכלו, וכנחש ישך לשון הטועמו, ואעפ"כ אכילתו טוב לבריאות הגוף ולעכל מהר מזונות קשים שבמעיים. כמו כן קושי השעבוד ודאי רע ומר הי' לשיות הנדחים ההם, אבל עכ"פ הי' לטוב להם לעכל מהר הגזירה הקשה להשאר שם ת' שנים, וע"י קושי השעבוד מהרו ויצאו קודם זמנן. או נ"ל דג' מיני השתוות הללו של פסח, מצה, ומרור, מרמזים לג' דברים שעל ידן נמהר גאולת ישראל ממצרים. הא' מצד הקב"ה ורחמיו יתברך ומשמרו הברית וההבטחה אשר נשבע לאאע"ה, נגד זה נצטוו לעשות פסח שהיא שוה בשם עם מה שפסח הקב"ה ברחמיו על בתי ישראל במצרים. הב' מצד ישראל, דאע"ג שהיו רעים אז כמו שאמרנו. עכ"פ עדיין לא החמיץ עיסתם לגמרי, והיו רק כחולה מסוכן שיש עדיין תרופה למכתו. ופוק חזי מה עלתה בהן, שהרי זכו למה שלא זכה שום דור, שהרי זכו לומר זה אלי, ולראות גלוי שכינה בהר סיני, וראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל [סוטה ד"ז ע"ב] ולכן על שם זה נצטוו במצה, שהוא שוה בתואר עם מעמד ישראל אז. דהרי ידוע דעיסה ובצק הן משל לגוף, שנלוש גם הוא מכמה מינים יחד, והשאור הוא משל היצ"ה שבו, וכמו שאחז"ל [ברכות י"ז א'] רבש"ע גלוי וידוע וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה וכו', ר"ל השאור שבגוף. ולכן קאמר שכמו שעיסת המצה לא החמיצה, כך לא הספיק בצקם של אבותינו במצרים להחמיץ בתועבות מצרים, עד שנגלה עליהן הקב"ה. וכן במצה כתיב ויאפו את הבצק, שנגאלו קודם שהחמיץ גם הוא. הג' מצד פרעה ברשעתו משום שמררו המצרים חיי אבותינו יותר מהנגזר עליהן ועל לא דבר, ואיך יהיה צדיק מט לפני רשע, ולכן היה הדין נותן, שגם אם לא היה הקב"ה מבטיח לאאע"ה לעמוד לימין בניו, עכ"פ שופט כל הארץ ראוי שיעמוד לימין אביון להושיעו משופטי נפשו. ועל שם זה נצטוו במרור שהוא שווי במרירות עם כאבם, שאין בני אדם יכולים לאכלו מבלי שיוריד דמעות מעיני טועמיו. כמו כן קצרה רוח ישראל תחת מרירות עבודת מצריים וענויים. עד שעם עינים מלאות דמעות צעקו אל ה' מושיעם. או נ"ל לפרש באופן אחר. דידוע דכל מה שיארע לו לאדם תלוי בג' דברים. במזל, בצדקתו, ובעשייתו. ובמצרים היו כולם לריעותא, דמזלה, היא תעודה העליונה הנסתרה, [עי"י בפירושינו סוף קדושין] הי' גרוע מאד. בא וראה מה שאמר פרעה, ראו כי רעה נגד פניכם. וידוע מה שדרשו חז"ל על זה, שהכוכב שבתאי המירה על כליון והשבתה רעה חרב הרג ואבדון, הי' מכונן נגדם מטחוי חציו השנונים, ואם לא נתקיים כולו נתקיים קצתו, שבמדבר הזה נפלו פגריהם וימותו. ולא די בזה, אלא שמזל מצרים אז הי' לפי מחשבתם בגרם המעלות, שחשבו להם לפטראן מזל טלה [ולכן עבדוהו] והוא הי' אז עולה. שבניסן בכל יום מזל טלה מתחיל לעלות [כר"ה י"א ב'], והקב"ה הפך כל המערכה, שמפלתם הגדולה אז היה בא בחצי החודש ממש בחצי ליל ט"ו, בשעה שחשבו שמזלם בתקפו וחזקתו. ולכן היו אצטגניני פרעה מציצין אם תהיה מכת בכורות בחצות או אחר חצות, [ברכות ד"ט א']. ולהכי צוה הקב"ה לשחוט טלה הפסח, להורותם שאין ממש במזל לכשירצה האדון הזה ית' לדלג על ההרים. ואם משום צדקת ישראל גם הוא הי' משקל גרוע, ולא יכול להכריע כף המאזניים לטובתם. דכבגד עידים היה צדקתם, רעים וחטאים מגואלין בכל תועבות וכמש"ל. ולכן נצטוו לאכול מצה שהיא דומה למעמדם אז, שאין לה טעם וריח, ולא תואר לחם ולא הדר לה. ואם משום כח ידם ומעשיהם, להשתדל בכחם לצאת, כבר היה מטה ידם ורד עד מאוד. ואדרבה יד מצרים היתה הלוך ותעוז על ישראל, כדכתיב וימררו את חייהם. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו ית' לא חשש לכל הכרעות האלו. וגאלם בכח ידו החזקה וברצונו הפשוט, וינטלם וינשאם, וכדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה [והארכתי בזה בדרשותי]:

ברע"ב ד"ה לא יאכל. כדי כו' לתיאבון משום הד"מ (וכ"כ הרשב"ם) ותימה שלא פי' הרשב"ם כהאמור בגמ' לקמן (ק"ז ב') דילמא אתי למיכל למצה אכילה גסה ופירש בעצמו ואינה אכילה ואולי דלמאי שפי' שם דלהכי נקיט מצה דלגבה הוי אכ"ג באכילה מועטת ואכ"ג כזו אינה אלא כמו שלא לתיאבון ויוצא בה וכדמחלק ר"ת בתוס' שם. והר"ן פי' כאן משום אכילה גסה כנכון:

תוי"ט ד"ה ואפי' עני. וי"מ כו' אפי' עני שלא אכל כ"י כו' ולנל"פ עד"ז דאפי' עני דאף שיאכל סמוך למנחה מ"מ יאכל מצה לתיאבון כשתחשך כדאמר אביי (מגילה ז' ב') כי נפקא מבי מר הוה שבענא כו' כפין עניא ולא ידע: