פְּסָחִים א׳ · ג׳

כל מקום שאין מכניסין בו חמץ כל השנה:

מ"ו. כ' הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל, בשער המלך פ"ד ה"ב מגירושין הקשה. הא בת"ט דקאי לשרפה כתותי מכתת שעוריה, והוה כפחות מכביצה דאינו מטמא, וכמו שהקשה תוס' [סוטה כ"ה ב'] מערלה וכלאי כרם דמטמאין ונ"ל דכיון דת"ט רק מדרבנן בשריפה [כתו' שבת כ"ה א' ד"ה כך], א"כ לגבי דאו' לא מכתת שעורי'. והא דהקשו תוס' [סוכה ל"ה א'] ל"ל בתרומה טמאה דאסור לאתרוג מצוה מדאין בו היתר אכילה, נימא כתותי וכו' י"ל דכוונתם דהא גם טעם היתר אכילה רק מדרבנן, דהרי תרומת פירות מדרבנן, ומן התורה יש בו היתר אכילה, ומשו"ה הקשו שפיר הרי בלא זה פסול מדרבנן משום כתותי. אך ק"ל למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מה"ת, שפיר ק' קו' שעה"מ, דהרי לגבי דרבנן מכתת שעוריה. ולא יטמא להתרומה הטהורה עכלה"ט. והנה קול דממה, מאפטרוזא נאלמה, מה שהקשה הגאון, הנ"ל לשטתיה, דלהכי תרומה טמאה מטמאה, דלגבי שיטמא לאוכל אחר, דהוה דאו' לא מכתת שעוריה, מדא"צ לשרפו רק מדרבנן, והקשה מתוס' סוכה הנ"ל שהקשו דנימא כתותי מכתת, ואמאי הרי לגבי דאורייתא לא מכתת נ"ל לשיטתו, דה"ק תוס', דקא פסיק ותנא תרומה טמאה פסול ל"ש יו"ט א' או ב', והרי מטעם היתר אכילה משום לכם לא פסול רק ביום א', והו"ל לש"ס למנקט נמי משום כתותי, דאע"ג דאינו רק מדרבנן, עכ"פ פסול מה"ט גם ביום ב', דאתא רבנן ומפקע דרבנן. אולם כל עיקר תירוץ הגאון הנ"ל תמוה, דתמך יתדותיו אתוס' שבת הנ"ל, והרי רבעתו' שם לא החליטו דשריפת תרומה טמאה מד"ס, ורק מסופקים שם בזה, ע"ש. ומה נענה להך תי' שם שכתבו דמדאורייתא צריכים תרומה טמאה שריפה, מדאיקרי קודש [אב"י מלבד זה תי' הגאון נ"י דחוק במח"כ דמה יענה לרמב"ם רפ"ב דתרומות, דפסק דתרומות פירות מדאורייתא וכ"מ מתוס' ר"פ כיצד מברכין ד"ה דבר ע"ש]. גם מה שתי' בשעה"מ דדוקא בדבר המפורש בתורה שמצותה בשריפה אמרי' כתותי, כפגול נותר וע"ז, ולא בערלה וכלאי כרם ותרומה, שלא נמנה מצות שריפתן במניין המצות לרמב"ם וכן משמע קצת מחו' [ב"ק דע"ז ב' ד"ה והלא] ותמהני א"כ מה מקשה הש"ס [יבמות ק"ג ב'] אהא דקאמרי' בחלצה בסנדל מנוגע, דחליצה פסולה משום כתותי, א"כ למה הבא לבית מנוגע נטמא בביאה, והרי בעינן והבא אל הבית וליכא, דכתותי וכו' ומה מקשה, בנעל כ' ושרף, משא"כ בבית ותו ק' מהתם לשעה"מ, הרי סנדל מנוגע ג"כ לא נמנה מצות שריפתו במניין המצות לרמב"ם ואת"ל דלהכי לא מנאן הרמב"ם, משום ששריפת בגד ונתיצת בית המנוגעין, הוא רק חלק מחלקי המצוות שנזכרו בכללן. בעשין [ק"ב וק"ג], ובכה"ג כבר כתב הרמב"ם בספר המצות [בשורש י"א] דאין למנות כל חלקי המצוה בכלל מניין המצות, ע"ש א"כ שריפת ערלה וכלאי כרם ותרומה טמאה נמי י"ל משו"ה לא מנאן הרמב"ם, מדשריפתן הוא חלק מחלקי מצותן, שכבר נמנו מצותן בכללן [בלא תעשה קצ"ב וקצ"ג] והדרא קושיתו לדוכתא. גם אין לתרץ קו' של שעה"מ דרק להחמיר אמרינן כתותי ולא להקל, כי הכא דע"י דנימא כתותי לא תטמא התרומה הטמאה למאכל אחר, ליתא, דהרי עיקר הטעם דכתותי הוא משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי [כאה"ע קכ"ד ס"א וח"מ וב"ש שם], א"כ מ"ש להקל או להחמיר וכן מוכח, דהרי בבית מנוגע ס"ד ביבמות דאמרינן כתותי, לולא שמיעטו קרא, אף דהוה להקל אמנם נ"ל דוקא באם מצותו בהשחת שרוף וכלה, דאסור בהנאה, אמרינן כתותי, משא"כ ת"ט דרשאי להסיקו תחת תבשילו [כפסחים ל"ב א'] וכן משמע בתוס' [סוטה כ"ה ב'], שכתבו דרק באסור הנאה מודו רבנן דכל העומד לשרוף וכו', ועל כן לא מצאו תוס' שם מקום להקשות על זה רק מכ"ה דאסור בהנאה גם שלכד"הנ [כפסחים כ"ה א']. ואי"ל א"כ האיך יליף ר"מ שמותר לשרוף ת"ט עם טמאה, משריפת קדשים שנטמא, הרי בקדשים אסור בהנאה, ואמרינן כתותי, משא"כ תרומה טמאה ליכא גבה כתותי, ומטמא שפיר להטהורה. בשלמא לרבי חנינא גופי' ל"ק היכא מוסיפין טומא' על טומאתו, הרי יש בו כתותי. די"ל דלמא ר"ח לא ס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי אלא ר"מ לשטתיה דס"ל כל העומד וכו', מנ"ל למילף לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה, דלמא מש"ה לא נמנעו הכהנים מלשרוף קדשים מדהוה כתותי וכו' נ"ל לתרץ כדתירץ הש"ס [מנחות ק"ב ב'] אדמקשי התם אי נימא כתותי, פרה ונותר איך מטמאי טו"א. ומשני חיבת הקודש מכשרתן לטמא אף דלית בהו שעורא. דאף דרק לטמויי גופא, הוה דאורייתא [כחולין ל"ו א'] אבל שיטמא אחרים ספיקא הוה.. היינו שהספק הוה אי דאורייתא או דרבנן, אבל מדרבנן ודאי חיבת הקודש מהני אף לטמא אחרים, כמבואר בסוגיות הנ"ל. אבל אין להקשות האיך משכח"ל כרת אאכילת פגול ונותר דחמץ בפסח, הרי כל העומד לשרוף כשרוף דמי [כמנחות הנ"ל] וליכא למימר דכוונת הש"ס דהו"ל כמפורר שאינו מטמא מדלית בי' שעורא בכל פרור, אבל לעניין אכילה, הרי אפילו באוכל פרורי איסור כזית בכדא"פ חייב [ככריתות י"ב ב']. ליתא, דודאי פשטותא דסוגיא דמנחות הנ"ל דקאמר עפרא בעלמא הוא, משמע ודאי דכשרוף ממש דנינן ליה. וא"כ אוכל פיגול וכו' אמאי חייב עפרא בעלמא קאכיל נ"ל די"ל דעפרא הוא ואעפ"כ תורה חייב עליו. דומיא דגיד הנשה [כחולין צ"ב ב'] ולא גרע ממתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה. ה"נ עכ"פ נהנה [ככריתות די"ט ב']: ובהא מתורץ קושית העולם היכא אפשר שיעבור על בל יראה, הרי עפרא בעלמא הוא די"ל דעפרא הוא ותורה חייב עליו וכ"ש אם רק נאמר כל העומד לשרוף כמפורר דמי. הרי בפרורים מכונסים. חייב עליהן בבל יראה [כפסחי' דמ"ה ב'] ורק פרורי' מפוזרי' לא חשיבי [כפסחי' ד"ו ב']:

בתוי"ט ד"ה בתוך המועד כו' והא דלא רצה רש"י לפרש כא"ד כו'. נ"ל דלרש"י דחק לשון הברייתא דמביא רב יוסף לקמן "רי"א כל שלא בדק בג"פ הללו שוב א"ב" דע"כ נזכר שם מקודם דעת חכמים כלשונם במשנתינו. אור י"ד. י"ד. תוך המועד. ור"י מודה להו בג"פ הללו א"כ מוכח דתוך המועד הוא שעת הביעור שבדבריו במשנה. עוד נ"ל דמשמע דהג"פ שזכר ר"י יש לכ"א קדימת מעלה על הבא אחריו. הלילה. אור הנר יפה בה ושעה שב"א מצויין בבתיהם. ושחרית נ"ל דהיינו עד ד' שעות כמו תפלת השחר לדידיה בר"פ תה"ש ושעת ביעור היינו שעה ה' וששית (דבה' כ"א בהול לבערו למכור לנכרי טרם שיגיע ו' שאסור בהנאה) ולדידיה דתולין כל חמש ודאי דעדיף טפי לבדוק קודם לה שמותר עדיין באכילה. אבל לחכמים (דהם ר"מ כמ"ש רש"י לקמן בד"ה דרבנן אדרבנן) דס"ל דאוכלין כל חמש שוה חמש לקודם לה. ולכן שינו לשונם לומר תוך המועד דהוא שעה ו' מועד שקבעו חכמים לבערו. וכן ל"א בי"ד שחרית שלא תטעה דהיינו עד ד' שעות כמו בדר"י. ולדידהו היינו עד ה' שעות ולכן הוכרח ג"כ לפרש לאחר המועד הוא עד שתחשך ולא יותר דאל"כ הל"ל לא בדק בתוך המועד יבדוק עד שתחשך לא בדק כו' יבדוק בתוך הרגל. דהא ודאי עדיף טפי קודם הרגל דאינו אלא בלאו מברגל עצמו דבכרת. עי' ר"ן ונכון בעז"ה: