פְּסָחִים א׳ · ב׳

בודקים את החמץ לאור הנר בנר של שעוה יחידי, אבל בנר של חלב או שומן שירא שיטפטף ואינו בודק יפה לא יבדוק לכתחילה. ואם בדק באבוקה דמקטף קטיף נהוריה. או בשל שמן שאינו יכול להכניסו בחורין ובסדקין, אפי' בדיעבד לא מהני. ואפילו בדק ביום י"ג צריך לחזור ולבדוק בלילה, וכן כשלא בדק בליל י"ג ובודק ביום י"ד צריך לבדוק בנר שעוה כלעיל [תל"ג]. והנה מדאוריי' חמץ בביטול סגי ליה דמדמפקירו בלב שוב אינו עובר עליו בפסח בבל יראה, ואפ"ה הצריכו חכמים בדיקה, שמא יבא לאכלו, דלא דמי לשאר אסורים, דחמץ לא בדיל מיניה כולא שתא, ותו, דחמיר נמי משאר אסורים, שעובר עליו בבל יראה, להכי הצריכו רז"ל לבדוק אחריו ולבערו לגמרי. מיהו בבדיקה לחוד לא סגי, שמא ימצא אחר זמן איסורו חתיכת חמץ גדולה, שאינה בטלה מאליה, ואי משהי לי' פורתא, עובר עליו בבל יראה. ואף שיבטלה מיד כשימצאנה, בזמן אסורו לא מהני בטול, מדאינו ברשותו דהרי אסורה לו, להכי אחר הבדיקה יבטלו מיד:

כך הוא מסקנת הש"ס. ואעפ"כ ק' הלשון במתני', דלמה נקט ר"י לישנא כי הך. דמשמע טפי שבודק באמת ג"פ וחו למה הדרו ונקטו תו רבנן לא בדק אור וכו' הרי בכה"ג גם ר"י מודה ולא הו"ל למימר רק וחכ"א אף בתוך המועד ולאחר המועד בודק אם לא בדק מקודם ונ"ל דלמסקנא נקט ר"י כי הך לישנא לאשמעי' אגב, דאפילו בדק כדינו, ואח"כ נאבד שם ודאי חמץ, אפ"ה דוקא קודם הביעור יבדק ולא אח"כ ואי"ל מה רבותא, הרי בין שימצא או לא ימצא מה לי ודאי נאבד או ספק י"ל דעכ"פ טפי רמי עליה חיוב בדיקה בודאי חמץ, והרי שמא יאכלנו אינו רק ספק, ולהכי קמ"ל דאפילו בכה"ג לא אמרי' אין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חיוב בדיקה ורבנן קמ"ל דאפילו מחשש ספק חמץ. כגון שלא בדק אור י"ד, אפ"ה מותר לבדוק אחר זמן הביעור ודו"ק:

שם ד"ה שתי שורות. וב' שורות שאמרו ב"ש הם שורה חיצונה מן הארץ עד שמי קורה כו'. נמשך אחר לשון רש"י. ולא פי' גם כאן שהוא ע"פ כל רחבו. ורש"י השמיט זה בדבריו משום דסמיך על מה שפי' כבר בדברי רב יהודה דבה לא פליגי. והתוי"ט נדחק בזה:

בתוי"ט ד"ה בודקין כו'. כתב הרע"ב ואע"ג כו' כדפירש"י כו'. והתוס' הקשו עליו. ונ"ל ראיה לפירש"י מתו"כ ר"פ בהר (והביאו רש"י בפיה"ת) והיתה שבת הארץ לכם מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור משמע דמפרש שבת לשון הפקר היפך השמור וכפי' הא' של הרא"ם: