אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גָרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף:

בודקין את החמץ. אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו בפסח. ואע״ג דבבטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליו על בל יראה ובל ימצא, הלכך בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם. ואית דאמרי טעמא דבדיקה גזירה שמא ימצא חמץ בביתו בפסח ויאכלנו, כיון שאין רגיל להיות בדל ממנו כל שאר ימות השנה:

אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית כו': גררה ענינו ידוע כמו גורר אדם מטה כסא וספסל (שבת דף כב) מגזרת הנגרים ארצה (שמואל ב יד). וחולדה גם כן ידוע:

חולדה. אע"פ שבל' הכתוב נקרא שם המין בל' זכר. כדכתיב (ויקרא י״א:כ״ט) החלד והצב. ה"נ במ"ב פי"א דחולין תנן רחלות וכתיב (בראשית ל״ב:ט״ו) רחלים מאתים. וקאמר ר' יוחנן בגמ' [קלז.] דלשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן ועי' ריש מסכת תרומות [*ועי' בפרק אחרון דעירובין משנה י"ג]: