רביעה שניה. המטר נקרא רביעה מפני שהוא רובע את הארץ ומולידה ומצמיחה כזכר הרובע את הנקבה והיא מתעברת ממנו, לשון בהמתך לא תרביע (ויקרא י״ט:י״ט). פירוש אחר רביעה על שם שהמטר משכיב העפר ומרביצו, תרגום רובץ רביע. וזמן רביעה שניה בשנה בינונית הוא בכ״ג במרחשון:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
כבר הקדמנו שמתנות עניים אינן חייבות במעשרות וכן הלוי אינו חייב מן המעשרות אשר ניתן לו חוץ מתרומת מעשר כמו שביארנו בפרק שביעי מברכות ואמר שיהיה העני נאמן בשעת הלקט שיאמר זה לקט ונקח אותו ממנו ולא נתחייב להוציא ממנו מעשר ושאר ההלכה מבואר על זה העיקר:
ומה שאמר אינן נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין ר"ל שהם אינם נאמנין באמרם שאלו מתנותיהם ולא יתחייב הדבר ההוא מעשר אא"כ מנהג בני אדם לתת להם הדבר ההוא ונבאר אותו אחר זה:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
נאמנין על הלקט ועל השכחה וכו'. עיין מ"ש בפ"ד משנה ו טוב טעם לסידורן:
ובן לוי נאמן לעולם. לשון הר"ב דכי היכי דלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה. כן לשון הירושלמי ור"ל ישראל עם הארץ שאין נאמנין על שאר מתנות כדלקמן בריש מסכת דמאי:
אב"י ולא הוכיח ע"ר אאמ"ו זצוק"ל הכ"מ דע"כ הפי' א' עיקר דהוא מר"י. והפי' הב' מר"ל. והלכה כר"י (כיבמות ד' ל"ו א') די"ל דשאני הכא דר"י ור"ל לאו בדינא פליגי ולא אפליגו רק בפירוש תיבות נמושות. וכתי' הכ"מ בשם הרשב"א על הרמב"ם שפסק בפרק א' מה' מת"ע הי"א באמת כר"ל. ועי' ירושלמי דמסיק כע"ר דנמושות זקנים. מיהא בענין קושית ע"ר. ל"מ נראה לתרץ כמ"ש ע"ר בסי' ג' והוא מירושל' כאן. דלהכי תנא בסיפא משילכו עניים ושני בלישניה ולא תני נמושות. שמפני שהן חביבין הם באין לאלתר]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · פֵּאָה ח׳ ב׳
א׳
ברע"ב ד"ה בכל שנתו בשנה שלישית ובשנה ששית כו' [כ"כ הר"ש]. וק"ל דהא זמן האסיף שלהן אינו אלא בשנה שאחריהם בחדש תשרי ועיקר מצות הפרשה היא אחר המרוח וראיית פני הבית ועמש"כ לקמן מ"ה:
ב׳
בתור"ע (אות ע"ח) קשה לי כו' ונעשה הפקר מיד יזכה בעל השדה כו' ע"ש ובמחכ"ת אישתמיטתיה מש"כ הרא"ש בפ' אלו מציאות במשנה דמצא בגל (וכן הנ"י שם) דלא עדיפא חצירו מידו (כה"ג אמרינן שם (ק"ב) כ"ה דאיהו זכי חצרו זכיא ליה כו' ע"ש) דאילו בא לידו קודם יאשותו לא קני כו' ועי' בש"ך סי' רס"ח סק"ב ובסמ"ע סי' ר"ס סק"ב ובזה א"ש הא דאיתא בירושלמי מת"ע שבשדה שאין עניים מקפידין עליהן ה"ה של בעה"ב משום דכיון דלא קפדי עליהם מעיקרא מיד זכתה לו שדהו לבעה"ב ולי קשה דמאי מהני יאוש עניים דהרי יאוש מטעם הפקר הוא וכמו דאר"א לעיל פ"ה מ"ב וכי היאך העני הזה מחליף דבר של"ב ברשותו ה"נ היאך יפקירו דבר כו' עי' פ' מרובה (ס"ט) ואולי כיון דכל העניים מיאשי והתורה לא זכתה אלא להם שפיר מצו לאפקורי ור"א לא קאמר אלא דעני פרטי א"י להחליף ומדויק היטב לישניה וכי היאך העני הזה כו' הזה דוקא:
ג׳
ומה שהקשה עוד (באות הקודם) מקטני עניים דגם להם חלק בזה ולדידהו הוה יאוש שלמ"ד ע"ש. נ"ל דלק"מ דהא אפי' אם כבר זכו בו אין בהם משום גזל אלא מפני ד"ש היכא דאין דעת אחרת מקנה אותן כמו מציאה וכן מת"ע דהוה כמו הפקר ופי' הרמב"ם משמע דאין הטעם משום יאוש רק כיון דעניים תו לא יבואו קרינן ביה לעני ולגר תעזוב ולא לעורבים כו' דאיתא בחולין (קל"ד ב') וכן משמע בירושלמי:
