מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט. מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וְעוֹלְלוֹת, מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ. וּבְזֵיתִים, מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת:

מאימתי הנמושות. אית דמפרשי זקנים ההולכים על משענתם. ואית דמפרשי לקוטי בתר לקוטי. שמאחר שילכו בשדה לוקטים אחר לוקטים או הזקנים הללו שמאחרים ללכת ללקט אחר הכל כבר נתיאשו העניים מאותה שדה, וכל הנמצא בה אחר כך הוא הפקר לכל, בין לעניים בין לעשירים:

אומר הכתו' בזה החלק הנעזב לעניי' לעני ולגר תעזוב אותם (ויקר' יט) וכשיפסקו העניים מלבקש אותם הם מותרים לכל בני אדם כי לא צוה הקב"ה שיעזבוה לאיבוד או לעופות:

ונמושות. הם הזקנים הבאים בימים ועיקר לשונם הוא כן והשאילו בכאן זה השם ללוקטים אחר הלוקטים והם המלקטים השניים והמשיל אותם לזקנים לאיחורם מפני שבוששו לבא ולא ימצאו אלא מעט:

ורביעה שניה. המטר השני בזמן הרביעה השניה מן השנה והשאילו כמו כן שם הרביעה לזמן הסתיו לפי שהוא מגדל הצמחים ויוציאם מבטן הארץ כמעשה הבועל בנקבה והוא גזור ממלת תרביע וכן אמרו (תענית ו:) מטרא בעלה דארעא וזמן רביעה שניה בארץ הצבי בשנה המבכרת הוא בי"ז במרחשון ובשנה הבינונית בכ"ג במרחשון ובשנה המאוחרת בראש חדש כסליו ומה שירד מן הגשם קודם י"ז מרחשון הוא ממטרות החורף לא מתחלת הסתיו כל זה בארץ ישראל ועליו נאמר הדבר:

ופירוש מוסקין מנפצין או חובטין הזיתים והחובט נקרא מוסק כמו שיקרא לחורש עודר ולכורת ענבים בוצר ואוסף מיני התבואה קוצר:

איסרות. קיבוץ איסר ושיעור איסר ארבע' גרות כסף ואין הלכה כר' יהודה:

בלקט. לשון הרמב"ם בחבורו פ"א ממ"ע נאמר במתנות עניים (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעים אותם. פסקו העניים לבקש ולחזור עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומה ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצוה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים. מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' ע"כ. עיין בש"ס סוף פרק הזרוע (חולין קלד:) ולשון רש"י בפ"ק דתענית דף ו לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלוהו ע"כ. והתנא נקט לקט שהוא הנושר אחת אחת ואינן נלקטין מהעניים כולו כמו שכחת קמה ועומר וכן פאה שניתנת במקום מסויים שאין דרך כל אלו שלא יהיו נלקטין כולן ועוד מצינו בלשון הר"ב והר"ש משנה ה' פרק ד שכתבו ללקוט פאה ומהאי טעמא בכולהו שייך לומר דנלקטין וראוי אם כן להשאיל לכולם שם לקט:

הנמושות. לשון הר"ב אית דמפרשי זקנים ההולכים וכו'. ופירש רש"י ולשון נמושות כמו לא ימושו (ישעיה נט) [גי' רש"ל לא ימישון (תהלים קטו)] שממשמשין והולכים. לקוטי וכו' ולשון נמושות כמו לא ימיש (שמות יג) שנוטלין ומשין הכל מלפניהם. בב"מ פ"ב דף כא ע"ב:

משילכו העניים בכרם ויבואו. בפרק קמא דתענית דף ו. כתב רש"י וז"ל כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שניה והשתא מסחי דעתייהו עניים ע"כ. והר"ש הביא ירושלמי ולא תנינן נמושות על ידי שהן חביבין באין על אתר ואית דגרסי לאלתר ע"כ ואין חילוף בין הגירסאות בענין אלא בלשון:

ובזיתים משתרד רביעה שנייה. ירושלמי ולא תנינן נמושות מפני שהוא צינה ואין יוצאין אלא בחורים ע"כ. ולפירוש דנמושות לקוטי וכו' הטעם כשהוא צינה שוב אין הולכים הלוקטים מפני הצינה הואיל ודבר מועט נשאר:

רביעה שניה. פירש הר"ב בכ"ג במרחשון וכ"פ במשנה ה' פרק ח' דנדרים. אבל בפ"ק (מ"ד) ופ"ג דתענית (מ"א) מפרש (בי"ז) [צ"ל בשבעה] בו ושם אפרש בס"ד:

בארבעה איסרות. מ"ש הר"ב דככר בפונדיון היינו מזון ב' סעודות כרבי יוחנן בן ברוקא פרק ח' דעירובין ועיין לקמן במשנה ז':