מה שאמר רבן גמליאל וכי מרוב העמרים הוא לשון שאילה שאמר להם רוב העמרים השכוחות יש בהם תועלת לבעל הבית או יש לו בהם הפסד. והודו לו ואמרו שיש ברובם תועלת לבעל הבית ואינה שכחה כשיהיו רבים. וכאשר הודו על זה השיב עליהם מדבריהם ואמר להם איך אמרתם שרובם הפסד לבעל הבית שהרי אתם אומרים כשיהיה עומר אחד אינו שכחה ואם יהיה שנים הם שכחה השיבוהו ואמרו לו כשיהיה עומר אחד הוא כמו הגדיש והכתוב אומ' (שם) ושכחת עומר ולא גדיש וכשיהיה שני עמרים הוא כמו שאר עומרים הקטנים. ועוד אמרו (שם) לא תשוב לקחתו עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו יצא זה שאינך יכול לפשוט ידך וליטלו ואין הלכה כרבן גמליאל.
ופירוש כריכות אגודות:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
העומר שיש בו סאתים. לשון הר"ב עומר שאתה יכול להגביהו כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו והן דברי הר"ש בפירוש ספרי. ובסוף פרק י' דתרומות בירושלמי שאכתוב שם מפורש דמשקל סאתים בלח תשעה אלפים ושש מאות זוז. והזוז והדינר אחד כדאיתא במשנה ב' פרק בתרא דבבא בתרא. והדינר מפורש בפ' הזהב (בבא מציעא מד:) שהוא כ"ד איסרין ובריש קדושין [יב.] תנן דפרוטה אחד משמנה באיסר. ושם פירש הר"ב שמשקלו חצי שעורה. נמצאת למד שמשקל הזוז צ"ו שעורות. וכשתחשו' צ"ו פעמים ט' אלפים ושש מאות יעלו בידך תתקכ"א אלפים ושש מאות שעורות. ומפני שהנפח מרובה לכך לא יוכל להגביה וכו'. ואין נראה לי לפרש מפני כובדו דהא רבותינו שקלו אבנים שהקימו בגלגל איש אחד על שכמו מצאו משקל כל אחד ארבעים סאה. כמ"ש רש"י בפירוש החומש פרשת שלח לך ועיין במשנה ה' פ"ו דב"מ:
כ"כ הר"ב. וכתב רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל אף דבדבר שבממון תנאו קיים. התם בידע וקמחיל (כב"ב דקכ"ו ב'). [הנה קול עלה נדף ה"ה בלא ידע ומסתמא מחל. (כב"מ ד"ל) מתנה בפני ב"ד שיטול כל מה שמפסיד ע"י שיחזיר אבידתו]. וכ' רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות סט] וז"ל ק"ל אר"ב מה צריך לטעמא דמתנה ע"מ שכתב בתורה. לו יהא דבעלמא תנאו קיים כו'. דאיך שייך אם לא יקיים התנאי לא יהא הקצירה קצירה. וה' יאיר עיני. עכלה"ט. ואם כה יאמר מאורן של ישראל מה יצפצף העטלף שלא ראה אור כמוני אישות בריה שאין לה עינים. וכבר רציתי לומר דמתניתין קמ"ל דסד"א דלא להוי שכחה מדגלי דעתו מקודם. והדעת מכרעת כן. מדנקטה מתני' דוקא שכחה. אולם א"א לומר כן. דגם בירושלמי נקט כר"ב. אמנם על רבינו הנ"ל גדלה עלי מדורת התימה למה תמה על הר"ב ולא התמיה על ש"ס בבלי כ"פ (מכות דף ד') ע"מ שלא תשמיטני שביעית. ע"מ שאין לך עלי אונאה. וכ"כ (ב"מ ד' ל') מתנה בפני ב"ד. ושם (דף צ"ד) מתנה ש"ח להיות כשואל. וכ"כ (ב"ב דף קכ"ו) פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים. דחשיב ליה התם מתנה עמשכב"ת. והרי ע"כ כבר הלוהו וכבר מכר וכבר הציל וכבר שמר. והרי הוא בנו ודאי. ומה דהוה איך יהפכו ללא הוה. ואת"ל בכולהו איכא קצת זכות לשכנגדו. וגם במתנה עם ש"ח איכא קצת זכות דליפק עליה קלא דאינש מהימנא הוא (כגיטין דנ"ב) מאן לימא לן דהכא נמי לאו הכי. כגון דקיימו עניים הכא ורוצים לזכות בפיאה ולקט. אבל הבעה"ב לא היה רוצה לקצור. כ"א כשיתרצו העניים ע"מ שעכ"פ מה שישכח יהיה שלו. או שנתן להעניים מעות בתנאי זה (ולהכי נקט נמי שפיר "שכחה". דהו"ל ספק. שאינו רגיל לשכוח) דאע"ג דיכול להתנות ע"ד שלא בא לעולם (כח"מ ר"ט) הכא מתנה עמשכב"ת הוא. או נ"ל דאי לאו מתנה עמשכב"ת. הו"א אע"ג דוודאי נתחייב בשכחה מדכבר קצר. וכ"כ כשהוא בנו. ודאי יש לו פי שנים. עכ"פ מדלא רצה האב להודות שהוא בנו רק בתנאי זה. וכ"כ לא רצה לקצור. רק על תנאי. סד"א מדמתנה קריה רחמנא (כב"ב קכ"ד) והו"ל כמחל בכור בפירוש בחצי חלקו ע"מ שיודה הלה בחצי חלק האחר. קמ"ל דעכ"פ מתנה עמשכב"ת הוא. השיבני רבינו הגאון הנ"ל. וז"ל בשמיטה אכ"ל דה"ק אם תרצה להשמיטני יהיו המעות פקדון. ובאונאה י"ל דה"ק כשירצה לוקח שיחזיר לו האונאה והמקח קיים לא יהיה מקח למפרע ויתבטל המקח. [ואתהפך כתולעה הנדרסת. דתמיהני על דברי קדשו הרי באונאה ע"כ מיירי נמי כשהמתאנה רוצה שיתבטל המקח שנתאנה יותר משתות. והמאנה סומך על תנאו ורוצה בקיום המקח. דהכי מיירי ברייתא (ב"מ דנ"א ב) דקאמר בד"א בסתם אבל במפרש חפץ זה שאני מוכר במנה יודע אני ששוה ר'. ש"מ דלענין ביטול מקח נמי מיירי. וצ"ע] ובמציל שמתנה לפני ב"ד. י"ל כו'. אולם קושית ידידי הרב נ"י מבני בכורי. באמת עמדתי בזה ומצאתי קצת ישוב. רק שאין כאן מקום להאריך. עכלה"ט:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · פֵּאָה ו׳ ו׳
א׳
[בתוס' חדשים בד"ה בתוי"ט. אבל באמת נעלם מהרב גמרא דב"מ כו' נ"ב כן העיר בס' משנת חכמים ע"ש. - מהגרמ"ש]:
