פֵּאָה ו׳ · ה׳

העומר שהוא סמוך לגפה גדר אבנים בלי טיט. וי"א דר"ל שהניחו במקום הגפת הדלת:

וכ"כ רכ"מ פ"ה ממ"ע. ולא ידענא היאך יתישב לפ"ז הירושלמי שכ' בפירוש אפי' דקין אין להם שכחה. וגם הירושלמי בעצמו תמוה דמה אפי'. אדרבה בדקין וודאי אין שכחה. דהרי לא התכוון לעמרם כלל. וכי ס"ד שמי שהיה בדעתו לעמר חצי שדה. שיהיה חצי שדה הנשאר שכחה. ודברי הר"ש ורתוי"ט תמוהין מאד. ע"ש: אמנם לפמ"ש לעיל סימן מ"ט. דבידע מעיקרא שאפשר שישכח ע"י הד"א לא מחשב שכח' מחמת ד"א. א"כ בלא ידע מעיקרא שאפשר לו לשכח ע"י הד"א. הו"ל כשכחה מחמת ד"א. דדמי לחפוהו בקש. א"כ הכא בסיפא שלא סמך על הראייה כ"א על המשמוש שהתכוון ליטל הגס הגס. בוודאי לא הו"ל למיסק אדעתיה שיטעה במשמושו בין גדולים לקטנים. ואם אעפ"כ טעה במשמושו. כשכחה מחמת ד"א דמי. דהיינו ע"י המשמוש בחושך. ולא הוה שכחה. וזהו פי' הירושלמי "לא סוף דבר גסין" (ר"ל לא שהיה כאן גסין ודקין והוא היה מתכוון ליטול רק הגסין. דבכה"ג ודאי לא טעה במשמושו כלל. ולא מחשב שכחה מחמת ד"א כלל. רק שכחה ממש היא מה ששכח בגסין) אלא אף דקין (ר"ל דמיירי שהתכוון ליטול גם גסין שבדקין. דבכה"ג שפיר הי' אפשר לומר. דמסתבר דאפי' במשוש היטב אפשר שיטעה איזהו גס שבדקין. אפ"ה אין שכחה בגסין. וקאמר הירושלמי הטעם) "דכי מאחר שדרכו לבחון גסין אפי' דקין" (ר"ל דאפי' לבחון בין גסין שבדקין. נמי לאו אורחא שיטעה. ואדרבה דרכו לבחון היטב) להכי אין שכחה (דלא ידע מעיקרא שאפשר שישכח ע"י המשמוש והו"ל כחפוהו בקש. כנלפע"ד פי' המשנה חמורה זאת. ובא"י פוקח עורים:

ב' הוצני פשתן שכחה כו'. המפרשים פירשוהו מלשון הוצין וא"כ הנו"ן איננה שרשית (כי בנפרד הוא הוצא) רק משמשת לרבוי וקשה א' דא"כ הל"ל הוצי כמו בב"ק (צ"ו) ודוכתי טובא. ב' דמשמע דג' קנים אינם שכחה וכ"כ להדיא השנ"א וזה תימא דמ"ש מתבואה דדוקא ג' עומרים ולא ג' קנים. לכן הנלע"ד שהוא מלשון הצן (יחזקאל כ"ג) והמפרשים פירשוהו לפי הענין כי לא נמצא לו ריע בתנ"ך ויש לפרשו שהוא לשון קבוצה וכן הכא. וכמו צבורי זיתים: