פָּרָה ט׳ · ב׳

שנפל לתוכה מים כל שהן נ"ל דהאי כ"ש דנקט הכא לאו דוקא מעט אלא כל מים שהן. דאפילו מים שראויין לקידוש פסלו רבנן כשנפלו להמקודשין כבר [כפ"ה סי' י"ד]. ואפילו בנפלו לתוכן מים שאינן ראויין לקידוש מכשיר ר"א בב' הזאות. מיהו בנפלו מים שאינן ראויין לקידוש במים הראויין לקידוש שלא נתקדשו. אפשר דמודה ר"א דישפכו כולן [כפ"ה מ"ב ופ"ו מ"ג]. וה"ט מדאין כאן הפסד כשישאב אחרים:

ורב"ע תוס' [חולין דט"ב ד"ה אם] כ'. דלהכי לא בטל ברוב. מדס"ל דבלח בלח יש בילה. ונמצא שבכל הזאה מעורב קצת ממים הפסולין אע"ג דקיי"ל הזאה א"צ שיעור [כרמב"ם בפי"ב מפרה]. עכ"פ הנ"מ כשהן בעינא אבל בתערובות לא [כזבחים דצ"ג]. ונ"ל עוד דאפי' נימא דס"ל לר"א דכל המתבטל ברוב נהפך האיסור להיתר. א"כ יש שפיר בכל הזאה כשיעור. י"ל דה"מ בכל תערובות איסור בהיתר. אבל במידי דצריך שיעור. ואין כאן מהתערובות אלא כשיעור. אי נימא דהנתבטל כליתא. א"כ אין כאן כשיעור. וחילי מדאמרי' [זבחים עח"א] דפגול נותר וטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור והיינו בהי' רק כזית בכל א' ולא אמרי' דמיעוט של כל א' שנתערב בחבירו. לצטרף להשלים שיעורו משום דבכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור לבר מקדשים כשרים [כפסחים מה"א] ועכ"פ ק' דנימא דמיעוטו של כל א' שנתערב בחבירו נתבטל ונתהווה כחבירו. ע"כ דאין לומר כן מדצריך שיעור לחייב על כל א'. וא"כ אם זה בשיעור לחיוב כ"ש בשיעור לצאת. שלא מצינו שיתהפך בו הנתבטל להיות כמבטל [ועיי' בי"ד ק"ט וברמל"מ פ"ה מיסודי התורה בד"ה יש לחקור. ובפי"ד ממאכלות הי"ב] ודו"ק. וקיי"ל הכא כחכמים. והיינו משום דאע"ג דקיי"ל הזאה א"ל שיעור [כרמב"ם פ"י מפרה ה"ח] ורק בהכלי שטובל בו האזוב צריך שיהי' כדי לטבול בו ראשי גבעול האזוב [כיומא יד"א] והרי מדקיי"ל נמי יש בילה בלח. א"כ בכל הזאה והזאה שיוזה עליו מתערובות זה. יבוא משהו מהמים הכשרים על המוזה. י"ל דהא דהזאה א"צ שיעור היינו כשהיא בעינא. אבל כשהמשהו הוא בתערובות. אז כליתא דמי והרי גם ר"ש דס"ל כ"ש למכות מחלק בין כשהוא בעינא או כשהוא בתערובות [כתוס' מעילה דיח"א ד"ה תני] ואף לתוס' ע"ז [דסח"א] שדחו סברא א' י"ל דבחטאת דחמירא כ"ע מודו לחלק בין משהו בעינא למשהו בתערובות [וערכ"מ פ"ט מפרה ה"ח]:

נפלו לתוכה שקצים ורמשים ונתבקעו או שנשתנו מראיהן. נל"פ דנשתנו מראיהן קאי אשקצים ורמשים הנזכרים דומיא דנתבקעו ודלא כהרמב"ם והרע"ב דקאי אמים דמאן דכר שמייהו. ועי' בכ"מ פ"ט מהל' פרה הי"א שהיה לפניו הגי' ברמב"ם שם גבי חפושית ולא נשתנו מראיה וכתב שט"ס הוא וצריך להגיה ול"נ מראיהן וקאי אמים. ואני אומר דגי' זו עיקרית וחזר בו הרמב"ם מפירושו מטעמא דאמרן: