צְלוֹחִית שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ מַיִם כָּל שֶׁהֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יַזֶּה שְׁתֵּי הַזָּיוֹת. וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. יָרַד לְתוֹכָהּ טַל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יַנִּיחֶנָּה בַחַמָּה וְהַטַּל עוֹלֶה. וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. נָפַל לְתוֹכָהּ מַשְׁקִין וּמֵי פֵרוֹת, יְעָרֶה וְצָרִיךְ לְנַגֵּב. דְּיוֹ, קוֹמוֹס, וְקַנְקַנְתּוֹם, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם, יְעָרֶה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב:

צלוחית. כלי שנותנים בו המים המקודשים לאחר שהשליך האפר לתוכן, קרוי צלוחית, והכלי שנותנים בו המים כדי לקדשן קודם שיתנו בה האפר, קרוי שוקת:

כמו שיקרא הכלי אשר בו המים המוכנים לקדוש שוקת כך יקרא הכלי אשר בה מים מקודשין צלוחית ואם נפל באלה המים מים אחרים בלתי מקודשין אמר רבי אליעזר שהוא יזה שתי הזאות וישליכם חוץ לכלי ותשאר השאר מי חטאת כשרין וכן אם נפל טל במי חטאת יושם הכלי בשמש הנה זה הטל הוא מה שייבש תחלה וישאר שארית המים כשרים ויערה הוא שיריק הכלי וינגב הוא שינגב הכלי ואז יכניס בו מי חטאת ואם נפל בו דבר ירשום כמו הדיו והווטריאול"ו והאורפומינט"ו אשר זכר הנה לא יצטרך שינגב הכלי לפי שאם נשאר בו דבר הנה הוא נראה לפי שהוא ירושם ואם רחץ הכלי עד שלא נשאר בו רושם או בעת ששפך מי הנדה לא נשאר בזה הכלי זה המראה הרושם אינו צריך לנגב:

יזה שתי הזיות. פי' הר"ב שאם מזה אחת שמא אין כאן מן הכשרים אבל כי מזה ב' א"א דליכא בחדא מנייהו מן הכשרים דהא אין כאן מן הפסולים אלא כל שהוא וקסבר אין בילה כדאיתא בגמרא פ"ח דזבחים דף פ'. והקשו התוס' (ד"ה רב אשי) היאך יוכל להיות שלא יוכלו לחלוק הכל שהוא לשתים ע"כ. וזה מבואר מאוד למתחילים במדות ועיין (מ"ש) רפ"ג דמקואות. ומ"ש הר"ב והזאה א"צ שיעור עיין מ"ש בזה במשנה ה' פרק בתרא (ד"ה כדי הזיה):

וחכמים פוסלים. חומרא דמי חטאת הוא דמדאוריית' בטל ברובא (תוספות שם סוף דף ע"ט). ומה שהקשה הר"ב על הרמב"ם נ"ל לתרץ דאע"ג דודאי דשיטת הסוגיא הכי הוה דבהזאות שמזה על האדם מיירי אבל רב אשי כשאמר בלשון הזה כ"ש תנן ואין בילה יזה שתי הזאות י"ל דאיהו יזה וישליכה קאמר ויש פנים לזה דלמאי נ"מ מהדר רב אשי למנקט בלישני' יזה שתי הזאות. לא הל"ל אלא כ"ש תנן ואין בילה:

וחכמים פוסלים. בתוספתא והביאה הר"ש. וחכ"א אין הטל עולה אלא מן הפירות בלבד:

דיו. פירשתי במשנה ג' פ"ב דמגלה וכתב הר"ש דיו ביבש איירי דומיא דקומוס וקנקנתום ע"כ. ומסיים מהר"ם ולהכי א"צ לנגב דלאו משקין נינהו וכשהוא מערה אין נשאר ממנו כלום ואפילו אם נשאר ממנו אינו מתערב במים המקודשים ע"כ. ובעיני נראה דקומוס וקנקנתום דומיא דדיו דכיון דיערה תנן משמע דדבר לח נפל לתוכה וכן דומיא דמשקין ומי פירות. ודא"ל לנגב טעם אחר כדפירש הר"ב דאם איתא דנשאר וכו':

קומוס וקנקנתום. פירש הר"ב במ"ד פי"ב דשבת: