פָּרָה ז׳ · ט׳

מִי שֶׁהָיוּ מֵימָיו עַל כְּתֵפוֹ וְהוֹרָה הוֹרָאָה, וְהֶרְאָה לַאֲחֵרִים אֶת הַדֶּרֶךְ, וְהָרַג נָחָשׁ וְעַקְרָב, וְנָטַל אֳכָלִים לְהַצְנִיעָם, פָּסוּל. אֳכָלִין לְאָכְלָן, כָּשֵׁר. הַנָּחָשׁ וְהָעַקְרָב שֶׁהָיוּ מְעַכְּבִים אוֹתוֹ, כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם מְלָאכָה, בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד, פָּסוּל. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, עָמַד, פָּסוּל. וְאִם לֹא עָמַד, כָּשֵׁר:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה פָּרָה ז׳ ט׳, מתוך מסכת פָּרָה שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

הורה הוראה. שהבדיל בין המותר והאסור וכן אם דן דיני ממונות או חלצה ומיאנה בפניו כמו שהתבאר בתוספ' והיות האדם הולך והיה אוכל זה ממה שלא יפסיד המלוי. ודבור א"ר יהודה מבואר:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

ונטל אוכלים להצניעם פסול. אוכלים לאכלן כשר. ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלים להצניען אע"פ שלא הצניען עדיין הוי מלאכה. ונטל אוכלים ואכלן לא הוי מלאכה. ואפשר דאכילה חשיבא צורך המלוי. שאם הוא רעב לא יהיה לו כח למלאות. וכ"כ הר"ש בסוף הפרק. והכ"מ פ"ח מה"פ:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · פָּרָה ז׳ ט׳

א׳
לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913