פָּרָה ז׳ · ח׳

הַמַּצְנִיעַ אֶת הֶחָבִית שֶׁלֹּא תִשָּׁבֵר, אוֹ שֶׁכְּפָאָהּ עַל פִּיהָ עַל מְנָת לְנַגְּבָהּ לְמַלֹּאת בָּהּ, כָּשֵׁר. לְהוֹלִיךְ בָּהּ אֶת הַקִּדּוּשׁ, פָּסוּל. הַמְפַנֶּה חֲרָסִין מִתּוֹךְ הַשֹּׁקֶת בִּשְׁבִיל שֶׁתַּחֲזִיק מַיִם הַרְבֵּה, כְּשֵׁרִין. וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעַכְּבִין אוֹתוֹ בְשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹלֵף אֶת הַמַּיִם, פָּסוּל:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה פָּרָה ז׳ ח׳, מתוך מסכת פָּרָה שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

אבל אם אמר קדש לי את אלו כולן כשרים. שהממלא לא עשה מלאכה, והמקדש אינו שלו כדי שיפסלו על ידו:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

דע שזאת הכוונה והוא שהשואב מים לקידוש הנה ישאב בכלי כפי מה שראוי ויקבץ המים במקום אחד והוא נקרא שוקת ויהיה כל מה שיש שם מן המים בשוקת כשר והנה יקודשו אלה המים והם בשוקת וישאב ממנה מעט מעט עד שיכלה והנה לא יסיר מקחת מזאת השוקת מעט מעט ויקדש אותו ויזה עד שישלם וישוב וימלא מן השוקת. ולקיחת מים מן השוקת יקרא זולף וכבר ידעת העיקר שכל מי שיעשה מלאכה שאינה ממה שיעזור בשאיבה ולא מכוונתה שהוא יפסול את המים ולכן אם הצניע את החבית אשר ירצה למלאות לבלתי תשבר או שכפאה על פיה לנגבה כשיעור מה שישאב לא יפסל לפי שזה מכוונת השאיבה וכן אם הסיר החרסים מתוך השוקת בעת השאיבה להתקבץ בה מים רבים הנה כל זה מצרכי המלוי ואם תיקן זאת החבית או הגביה לשאת בה אפר פרה או מים מקודשין או ניקב השוקת לבלתי יעכבוהו החרסים בעת שידלה המים מן השוקת כל זה אינו מכוונת המילוי וכבר עשה מלאכה במילוי ולכן פסול:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

שלא תשבר. לשון מהר"ם כל מידי דאורחייהו דכל הממלאים מים לעשות כן. לאו מלאכה היא לפסול. ואורחא הוי שלא להניח החבית אצל המעין. אלא להצניע שלא תשבר. וכן דרך לכפותה על פיה לאחר המלוי לנקות. למלאות בה כשיצטרך. שלא יפול לתוכה טיט ועפר. וידבק בה על ידי לחלוחית המים שבה. ע"כ:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · פָּרָה ז׳ ח׳

א׳
אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · פָּרָה ז׳ ח׳

א׳
ורב"א לדבריו הנ"ל. אוכל ע"מ לקצות. היינו שהתנה בעל התאנים שבשכר אכלו יקצה. לפיכך אפילו אם באמת קצה מיד. אפ"ה כשר המלוי. דגם הקצאתו מחשב צורך המלוי. אבל אם קצה מעצמו. דרך הכרת טובה. מבלי שהתנה בעל התאנים עמו כך, פסול. וכברישא בגדר. ולפי דברי רבינו ז"ל צ"ל דנקט פרץ ובנה לרבותא דרישא. אע"ג דבנין מלאכה שיש בה שהוי הוא. אפ"ה בהתנה כשר. ונקט אכילה לקצות. אע"ג דקצוי אין בה שהוי כל כך. אפ"ה לא התנה עליו. והקצה פסול:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913