פָּרָה ז׳ · ו׳

יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע:

ומ"ש רתוי"ט דפריצה אינה מלאכה מדהוא מקלקל. ותמהני דמשמע מדבריו אלה דאפילו לא התכוון בפריצתו זו לתקן לו דרך להביא המים. ג"כ כשרים. ורק אדרבה מדהתכוון לעשות לו דרך. סד"א דנפסלים המים עי"ז. מדהוא מתקן עי"ז. ואפ"ה כשרים. מדעשה רק לצורך המים. וזה תמוה דאטו במלאכת שבת איירינן דכל מקלקל לא מחשב בשבת מלאכה והרי כל פסול מלאכה במים הוא רק משום היסח הדעת בשעת עסקו. וא"כ מה לי אם מסח דעתו משמירת המים ע"י תיקון או קלקול שום דבר. והרי בין כך וכך בשעה שעוסק בשום ענין מסיח דעתו משמירת המים. ואפשר דרבינו מדייק מדנקט תנא ע"מ לגדור. ולא נקט סתם הפורץ גדר. ש"מ דפריצה לחוד לא ס"ד שיחשב הפסק. אפילו לא התכוון לצורך המים. ורק מדהיה ע"מ לגדור ס"ד דפסול. קמ"ל דכשר. אמנם מה אעשה. והרי כל רבותינו לא פי' כן. דהרי כולם פה אחד דמתני' מיירי שפרץ כדי לעשות לו דרך. ואי כדברי רתוי"ט. ל"ל דנקט כדי לעשות לו דרך לפלוג וליתני בדידה. הפורץ כשר. מפני שהוא מקלקל. ואם ע"מ לגדור. פסול. אע"כ הא דנקט ע"מ לגדור לאו לרבותא דמתקן נקטי'. רק לאשמעינן דאף דהגידור ודאי אינו לצורך המילוי. אפ"ה לא מחשב כוונתו הפסק. ול"מ נ"ל עוד דהאי פורץ ע"מ לגדור הכא היינו כסותר ע"מ לבנות גבי שבת [כשבת דלא"ב]. דהיינו שבל"ז הי' דעתו לסתור הכותל ולחזור ולבנותה באופן אחר ממה שהיתה בתחלה. אי משום דהיא רעועה. או מטעם אחר. ולהכי סד"א דכיון דכוונתו ג"כ לסתור הכותל לצרכו כדי לחזור ולבנותה. להכי יהי' פירוץ זה הפסק. קמ"ל כיון דעכ"פ השתא מתכוון בפריצתו כדי לעשות לו דרך להביא מים. הו"ל מחשבתו בהפירוץ כזוז"ג ושרי. ולא עדיף מאכילה לעיל. שלא התנה התנא שיהיה תלוש ושיהיה לו כח לשאוב ולשאת מים רבים. משמע אף שכוונתו סתם לאכול. אפ"ה כיון שממילא יתחזק כחו לשאיבה שרי. א"כ מכ"ש שהתכוון בפירוש לעשות לעצמו דרך להביא מים. אע"ג שבל"ז ג"כ היה פורץ הגדר. אפ"ה שרי. ואילה"ק מלעיל [פ"ב ט"ו] דכשעשה מלאכה בפרה לצרכה ולצרכו פסול. די"ל דהתם שאני. דכתיב אשר לא עובד בה. מכל מקום. משא"כ הכא כל פסול מלאכה הוא משום היסח הדעת [כספרי שהבאנו לעיל כ"פ בפרקין. וזה דלא כרמב"ם פ"ז ה"ג מפרה]. א"כ כל שהתכוון במלאכתו גם לצורך המים. הרי לא הסיח דעתו מהמים וכשרים. והגאון רב"א זצוק"ל פירש ע"מ לגדור. ר"ל שלא הניחו חבירו לפרוץ הגדר. עד שקיבל ע"ע לחזור ולגדרו מיד. אף שבאמת גדרו מיד, כשר. דהגידור הוה צורך הפריצה. ושניהן צורך המלוי. אבל אם גדר מעצמו מבלי שהתנה עליו חבירו, פסול. עכלה"ט. וגם על זה אני תמה. דמ"ש מהגביהו זל"ז לעיל. דאע"ג דהתנו פסול לת"ק. דס"ל דגורם דגורם לא מחשב כמלאכה הצריכה למלוי זה. והרי אפילו מאן דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. בגורם דגורם מודה דלאו כממון דמי [כשבועות לב"א]. וכ"כ כחולין [דטז"א] מחלקינן בין כח ראשון לכח שני. והיינו נמי לפע"ד מטעם גורם דגורם. וצ"ע. ובתוס' חדשים פי' רש"ח זצוקל"ל. דפורץ ע"מ לגדור. ר"ל שפרץ חתיכה מגדר זה. כדי לגדור חתיכה שפרץ לחזור ולבנותה במקום אחר. עכלה"ט. וא"כ קמ"ל דאע"ג דצריך לפריצה זו גם לצרכיו. אפ"ה כיון שמלאכתו הוא ג"כ לצורך המלוי כשר. וזה הפי' הוא קרוב לפירושנו הנ"ל. דר"ל פורץ ע"מ לגדור אותו גדר עצמו. ודו"ק. אמנם מה שהקשה רתוי"ט עוד דמ"ש הכא ממצניע חבית או כפאה ע"מ להוליך בה הקידוש דפסול. אף שבאמת לא הוליך בה עדיין הקידוש. וכלעיל [מ"ח]. ומ"ש הכא דאמרינן דבע"מ לחוד לא נפסל עד שגדר באמת. וי"ל דהחילוק הוא פשוט. דהתם עכ"פ ההצנעה והכפיי' בעצמן מלאכה הן. והן שלא לצורך המים. לא מחשבו הפסק בין מלוי לקידוש. ורק מחשבה עם מעשה ושניהן שלא לצורך המים פסלו:

בהרע"ב ד"ה לדרכו. לעקם או להרחיב א"ד. חד הוא שילך בדרך אחר ולא בדרך הישר לביתו. ב' היינו אפי' שילך בדרך הישר רק שיטה לצדו למקום בעל החבל. ואינו כשר אלא אם פגעו בדרך הילוכו כמש"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ז ה"ח: