פָּרָה ז׳ · ה׳

הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק:

כך נ"ל. וכך פי' נמי הגאון רב"א זצוק"ל. ואילה"ק מ"ש ממלא לו ולחטאת. דכשמילא של חטאת תחלה פסול. אף דהיתה כוונתו כך כדי שיכול לישא של חטאת כנגדו. דהו"ל כהתנו הכי. אפ"ה לא פליג התם ר' יוסי ונפסלו המי חטאת מדהו"ל גורם דגורם [וכלעיל מ"ה]. וכ"ש הכא דהו"ל למחשבי' כגורם דגורם. י"ל התם אף שהתכוון ששואב השתא את שלו כדי לנשאה לעומת המי חטאת. עכ"פ הרי כבר היה יכול לשאוב את שלו תחלה. ולא יפסיק בשאיבתה בין מלוי לקידוש המי חטאת. ולהכי כשלא עשה כן נפסלו. משא"כ הכא הרי לא היה יודע קודם שאיבת מימיו שהגבהת דלי חבירו או נטילת קוצו מעכב הגבהת דלי החטאת של עצמו. עד שאמר לו חבירו כן אחר ששאבו שניהן מימיהן. ואף גם אם התנו כן יחד קודם שאיבתן. עכ"פ לא היו יכולים להגביה שניהן זל"ז עד אחר ששאבו שניהן. אמנם ק"ל מ"ש הכא ממלא לי ואקדש לך דשניהן פסולין [וכמ"ח]. וכי ס"ד דלהוי כסתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם [יבמות מב"ב] והרי אנן קי"ל כהך סתמא דמשנה ד'. ואת"ל התם אע"ג ששניהן התנו כך. עכ"פ היה יכול כל א' לעשות המעשה של עצמו ולא של חבירו. לפיכך לא מחשב המעשה שעשה לחבירו כאילו יש בו צורך מימיו. אבל הכא לא היה יכול כל א' להגביה דלי של עצמו על כתיפו. אי משום כובד המשא של דלי. אי משום הקוץ. ולהכי מחשב המעשה שעשה לחבירו כאילו יש בו צורך הבאת מימיו. ליתא דהרי התם והכא סתמא קתני. דהתם סתמא משמע אף שהיה לכל א' מניעה מלעשות מעשה שבמימי עצמו. אפ"ה שניהן פסולין. וסתמא דהכא משמע אף שהיה יכול כל א' להגבי' דלי שלו אף כשלא יעזור לו חבירו. ואעפ"כ התנה עם חבירו כך. כדי להקל לו המעשה של ההגבהה. אפ"ה מדהתנו שניהן שניהן כשרין. וי"ל התם מלוי וקידוש הם דברים עקריים למי חטאת. שא"א בלעדן. לפיכך לא מחשב כל א' טפל למי חטאת של חבירו. דנימא שיהי' זה או זה כאילו הוא דבר הנטפל לצורך המי חטאת של חבירו וכדאמרינן [זבחים דג"א] דמינה מחריב בה. אבל הכא הגבהת הדלי ונטילת הקוץ אינו דבר המוכרח בכל מי חטאת. לפיכך מחשב שפיר מלאכה זו שעשה לחברו כטפל למי חטאת של עצמו. וכאילו המלאכה שעשה לחבירו נצרך הוא למי חטאת של עצמו. ולא חשיב הפסק. והר"ש והרא"ש והר"ב. כפי הנראה רצו להשתמר מהקושיות שהקשינו. ולכן פירשו דאם התנו ביניהן דקאמר ר' יוסי. היינו שאמר כל א' לחבירו. בשעה שאעשה מלאכתך יהי' שלי ושלך ברשותך. וכוונת רבותינו שא"ל שיהי' אז חבירו שומר ב' הדליים. וזה תמוה. דמלבד דעיקר חסר מן הספר. דהעמדה ברשות לא נזכר כלל במשנתנו. קשה נמי א"כ האיך פליג ת"ק אהך. דהרי כשיש שומר להמים. לכ"ע מותר הממלא לעשות מלאכה [כרמב"ם פ"ח מפרה]. וביותר תמוה על הר"ב שכתב דאין הלכה כר' יוסי בזה. והרי קיימא לן כן. ודוחק לומר דלת"ק כיון דשומר ב' הדליים ביחד שמירת דלי של חבירו מחשב מלאכה בין מלוי מימיו לקידוש. ליתא דשמירה אינה מלאכה. ותו ל"ל הגבהה ונטילת קוץ דנקט. לפלגו בשמירת ב' דליים שלו ושל חבירו. וגם בל"ז קשה לחלק בין ב' דליים ששניהן שלו. דאמרינן שאפשר לשמרן וכמשנה ה'. ובא' שלו והב' של חבירו. נימא שא"א לשמרן:

ד"ה באסל. ול"י מאי קאמר כו'. ול"נ שהר"ש מפרש דתסולה לשון משקל והמליצה מתפרשת יפה עפ"י מה שאמרו חז"ל בר"ה (כג) ומחליף על חד תרין בכספא. והאסל הוא ג"כ כעין המוט של מאזני משקל: