ברטנורא
רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15הרי כולן כשרים. דהואיל וכל אחד ממלא הכלי שלו אין כאן מלאכה פוסלת במים בין מילוי להטלת האפר במים:
נחלת הכלל
פָּרָה ז׳ · ג׳
הַמְקַדֵּשׁ בְּאַחַת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְאַחַת יָדוֹ, אִם לוֹ, פָּסוּל. וְאִם לְאַחֵר, כָּשֵׁר. הַמְקַדֵּשׁ לוֹ וּלְאַחֵר, שֶׁלּוֹ פָּסוּל, וְשֶׁל אַחֵר כָּשֵׁר. הַמְקַדֵּשׁ לִשְׁנַיִם כְּאֶחָד, שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין:
הטקסט מוצג עם ניקוד
על המשנה הזו
משנה פָּרָה ז׳ ג׳, מתוך מסכת פָּרָה שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.
כל המפרשים
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12אם לו פסול ביאור זה שאם קדש לעצמו פסול שבעת לוקחו ההשתדלו' בידו אחת נפסלו המים שלו קודם שישליך בהן האפר ולא השליך האפר אלא במים פסולין ואם היה מקדש לאחר ואין לו באלה המים דבר הנה הוא קדוש כשר לפי שאין בלקחו ההשתדלות לעצמו להפסיד מה שלזולתו וא"ת שהוא כבר לקח ההשתדלות בעת הקדוש כבר ידעת שהקדוש לא יפסל בעשיית מלאכה ואמנם נפסל אם קדש לעצמו מדרך שהוא התחיל להתעסק קודם שישליך האפר באלה המים אשר נשאבו והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ומזאת הסבה בעצמה המקדש לו ולאחר בזמן אחד שלו פסול לפי שהוא כבר התחיל להתעסק קודם שישליך האפר במים שלו ונפסלו בעשיית מלאכה ואם קדש לב' כאחת שניהן כשרין לפי העיקר אשר הודעתיך לפי שאין לו יכולת בלקחו להתעסק בפסול המים אשר שאב לזולתו ושמור זאת הכוונה והבינה:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17המקדש לו ולאחר. פי' הרב ושניהם כאחת א"נ קדש לחברו קודם שלו. וכ"כ הר"ש ולא"נ לא סלקא הא דכתב הרב וכ"כ הר"ש אם לו פסול דשמא המלאכה קדמה לקידוש דלא"נ ודאי קדמה בעינן. וכן דעת הרמב"ם כנראה מלשונו בפרושו. וכ"כ הכ"מ בפ"ח מה"פ שהרמב"ם לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשוב מלאכה ופסול:
נחלת הכלל
תפארת ישראל - יכין · פָּרָה ז׳ ג׳
א׳
או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א':
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
תפארת ישראל - בועז · פָּרָה ז׳ ג׳
א׳
וא"ת למה נא נקט רבותא דאפילו נתכוון למלאות בה מים. אם לא נתכוון למלוי זה פסול. דלא עדיף הצנעה וכפיי' ממלוי ומלוי לב' קידושין. דהראשון פסול [וכמ"א]. י"ל דאידך רבותא קמ"ל. דאפילו להמליך מים אלו אחר שנתקדשו בהשוקת. אפ"ה פסול. מדהו"ל מלאכה שא"צ למלוי וקידוש זה. ונ"ל עוד דהא דמכשרינן בכולהו כשעשה מלאכה שצריך למלוי. ה"ט משום דכל עיקר פסול מלאכה בין מלוי לקידוש. הוא כדילפינן בספרי מדכתיב למשמרת למי נדה. וכשעשה מלאכה הסיח דעתו משמירתן [כר"ש ספ"ד]. ולפיכך כשעשה מלאכה שלצורך המלוי. אז עי"ז תהי' המלוי תמיד במחשבתו בשעת מלאכה. ואינו מסיח דעתו מהמים שמילא. הא למה זה דומה לכדאמרי' [פסחים יא"א] איהו גופא מחזיר עליו לשרפו מיכל אכל מיני'. ומ"ש רתוי"ט בשם מהר"ם דמיירי שכפאה על פיה כדי לנגבה למלוי לכשיצטרך משמע למלוי אחר. וזה תמוה דהרי אפילו ב' מיני מלוי עצמן מפסיקין זע"ז. כמבואר במשנה א' דקאמר יחיד שמילא וכו'. כ"ש כפיי' לצורך מלוי אחר וצ"ע:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913