פָּרָה ז׳ · ב׳

ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א':

וא"ת עכ"פ מדעשאו שליח לקדש הרי שלוחו של אדם כמותו. ולהוי כאילו הפסיק הממלא בעצמו. וי"ל דדוקא בדבר שצריך שיעשה האדם בעצמו, אמרינן שלוחו של אדם כמותו. אבל הכא הרי גם במקדש אחר מימי הממלא בלי ידיעתו. המים מקודשין. וכדמשמע במשנה ג'. בכה"ג לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. תדע דוכי ס"ד דבשלא הפסיק השואב בין מלוי לקידוש אלא אמר לאחר שיעשה לו מלאכה ביני ביני. הרי נימא שיפסלו המים עי"ז. מדעשה שלוחו מלאכה ביני ביני [ועיין בפרקין מי"א]. ולפיכך לכאורה נראה דכיון דאותה מלאכה א"צ שיעשה אותה המשלח בעצמו לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. וכדאמרן. ולפ"ז אם עשה שליח לאדם אחר לקדש לו אשה ביני ביני. יפסלו המים. וזה לא מצינו. אלא נראה דהא דאמרינן שלותו של אדם כמותו. היינו לענין קיום המעשה ההוא בעצמו. אבל לא להחליש על ידה מלאכה או מעשה אחרת שעשה המשלח או שלוחו בעצמו. ואין לקהות על זה בשולח גט לאשתו שע"י מעשה השליח מפסיק האישות. דהתם מיגז גייז ולא פסל הקידושין למפרע. וזה נראה טעם הרמב"ם שפסק [בפ"ו משביעית ה"ד] דאין אדם עושה שליח להתיר נדרו. ואמאי. והרי בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו. אע"כ כיון דרק מיגז גייז אבל חכם מעקר עקר. אין מעשה שליח אלים כל כך לאפס מעשה עצמו דמעיקרא. ואפילו לתוס' שחולקים על הרמב"ם. וס"ל שעושין שליח להתיר הנדר. היינו רק מדס"ל לתוס' דא"צ שליח כלל להתרת הנדר. דאם רק ידע החכם שמתחרט. יכול החכם להתירו אפילו בלי ידיעת הנודר. וכן כ' הר"ן [נדרים דח"ב]. אבל בכל דבר דבעי שליחות מודו להרמב"ם. ודו"ק:

ד"ה שהמלאכה. וכ' הראב"ד כו'. במחכ"ת ל"ד שהראב"ד לא הוצרך לחלוק זה אלא לשיטתו דהפסולים כולם אינם אלא משום הסה"ד. אבל להרמב"ם וסייעתו דטעמם משום מלאכה להכי אין פוסל בקידוש לאחר כיון שהוא לא מלאן וגם המים אינן שלו לא קרינן ביה המלאכה פוסלת במים עי' ברמב"ם שם ה"ד ובכ"מ שם ותבין: