פָּרָה ו׳ · א׳

המקדש שרצה ליתן אפר פרה לתוך המים שמילא מהמעין לתוך שוקת תלושה לשם חטאת:

כך פירשתי ע"ד הרמב"ם בפירושו כאן דכשר ופסול דמתני' אמים קאי. אמנם הר"ש והרא"ש והר"ב פירשו דהא דקאמר מתני' זקפה בארץ פסול. ר"ל האפר שבשפופרת נפסל. מדכתיב והיתה לבני ישראל למשמרת. ואין זו למשמרת. והד"ב מוסיף בה דברים דמדמונחת בארץ אינה למשמרת. ונ"ל דלפי שיטתו הוכרח לומר כן. דאל"כ משום מה יפסול האפר. אי משום מלאכת זקיפת השפופרת. הכי אין מלאכה פוסלת באפר משכנסה [כלעיל ספ"ד]. מכ"ש הכא שהמלאכה לא בגוף האפר הי'. שזקף השפופרת שלא יתפזר מה שבתוכה. אמנם לכאורה היה מוכח כרבותינו הנ"ל דפסול דקאמר תנא אאפר קאי. דאי רק אמים ולא אאפר. הגם דלא ק' כקו' הרא"ש דא"כ הו"ל למכלל הך בבא עם בבא דלעיל בהדי כיסה או הגוף. די"ל דלהכי לא כללינהו. משום דבזקיפה יש חילוק ביו זקפה בארץ או בידו. וכמש"ל. אבל עכ"פ ק' להרמב"ם דאי אמים לחוד קאי. הול"ל כלישנא דלעיל הקידוש כשר והמים פסולין. ולכה"פ הול"ל בלשון רבי'. וכלעיל. אבל מדשני תנא בלישני' ונקט הכא לשון יחיד פסול. ודאי משמע טפי דהכא אקידוש קאי. אלא תמהני מאד אהך טעמא דרבותינו. דמשום שהניח השפופרת עם האפר בארץ יפסול האפר. והיכן מצינו שלא יהא האפר שמור רק כשהוא ביד אדם. ושצריך שיהיה האפר תמיד בידי אדם. והרי אדרבה אמרינן [לעיל ספ"ג] ששליש א' מהאפר נתנו בהקלל שעמד בפתח העזרה. ושליש האחר נותנו בהר המשחה. ומשמע דלא הצריכו להעמיד שם שומר. ואפ"ה לא נפסל ע"י שהניחו בארץ. מכ"ש הכא שהאדם עומד אצל השפופרת. מהכ"ת יפסל מדהניח בארץ. ואת"ל התם ע"כ שהיה מכוסה ממי גשמים. אבל הכא בשפופרת מגולה מיירי. מלבד שזה דוחק מאד לחלק בכה"ג. דאי דבעומדת בארץ מקרי אינו שמור. א"כ מה לי מגולה או מכוסה. אבל ק' נמי. א"כ למה נקט זקפה בידו. לפלוג ולתני בדידה. דהיינו בזקפה בארץ גופה. בין מגולה למכוסה. ואת"ל דבמגולה גופה בעי לאפלוגי. בין זקפה בארץ או בידו. עכ"פ ק'. דהרי הך קרא שמביא הר"ש והיתה למשמרת. מלמד שיהא האפר שמור. הרי בספרי שצריך הך קרא רק שיהיו המים שמורים. וכמש"ל. ועוד ילפינן מהך קרא דצריך שיצניע מהאפר של פרה בחיל ובהר המשחה. וכמ"ש הר"מ וגם הר"ש בעצמו [לעיל ספ"ג]. ואף אי נימא דכולהו ילפינן מינה. וגם שכל האפר של פרה צריך שיהיה מונח במקום השמור מטומאה. עכ"פ הרי אין לך שמור מטומאה יותר מזה. שהשפופרת מונחת בארץ לפניו ולא העלים עיניו ממנו והאיך לא יהי' מקרי שמור. ותו הרי במים לכ"ע מודו דצריכין שמירה ושלא יסיח דעתו מהן משעת שאיבה עד שיתן בהן את האפר. ואפ"ה תנינן בהו [לקמן רפ"ז] דיחיד שמילא ה' חביות לקדשן. דכשרין אף שימלא כולן בבת אחת אם לא יניח ביני ביני איזה מהן בארץ ומסתמא משמע אפילו מגולין. אלמא דכל כה"ג מחשב שימור יפה במים. וכ"ש בהאפר. והן אמת דבתוספתא אמרי' בדינא דמשנתנו. זקפה בארץ אם יש שומרים כשר. ואם לאו פסולין. ונדחקו רבותינו לפרש דהיינו באין שומרים להשפופרת. וכתבו עוד דאע"ג דבמשנתנו סתמא קתני. אפ"ה על כרחך דמיירי באין שומרים להשפופרת. ול"מ נ"ל דלהרמב"ם דפסול דמתני' אמים ולא אאפר קאי. שפיר מסתבר טפי לומר דאם יש שומרים דקאמר בתוספתא. היינו שיש שומר להמים בשעה שזקף השפופרת. אז מותר לקדש המים. ולא מפסלי משום מלאכה של זקיפת השפופרת. וכדפסק הרמב"ם באמת [פ"ח דפרה ה"ב] דכל שמסר המים לשומר מותר המקדש לעשות מלאכה בין שאיבה לקידוש. וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"י]. ומה"ט נקט במתני' סתמא. מדסמך תנא א"ע אהך דתני לקמן [שם]. משא"כ לרבותינו הנ"ל. האיך מסתם סתם תנא בדבר שלא נזכר בכולה מכלתין שצריך האפר שמירה. ואי משום קושייתנו הנ"ל להרמב"ם דנקט תנא לשון יחיד פסול. נ"ל דר"ל אותו אדם שזקף השפופרת פסול לקדש. ונקט לשון יחיד, לאשמעינן דמיירי כמורגל שהי' עצמו שומר המים. הא אם היה אחר שומר המים. אף שזה המקדשן זקף השפופרת בארץ בין נטילת האפר לקידוש מותר הזוקף לקדשן. ואילה"ק להרמב"ם עכ"פ אי הך פסול אמים קאי. הו"ל למכלל הך מלתא לעיל בהדי כסוי והגוף הדלת. מדבת בוקתי' נינהו. י"ל משום דבהא בעי לאפלוגי דבזקפה תוך ידו. אע"ג שהי' הוא שומר המים. אפ"ה כשר הוא עצמו לקדש. ואדרבה מוכח טפי כפי' הרמב"ם. דבהך בבא רק המים נפסלו. אבל האפר כבר מוכח לעיל גבי כיסוי והגיף דאין האפר נפסל ממלאכה. דאי כר"ש דפסול דמתני' אאפר קאי. עכ"פ גם המים פסולין והיכי שבק תנא מלפרש דין המים. והכי הול"ל האפר והמים פסולין. ותו בהגוף הדלת היכי מוקי לה. אי בשהיה השפופרת מונח בארץ. כבר נפסל לדעת רבותינו גם האפר. ואי בשהיתה בידו הרי ג"כ נפסל. והיכי קאמר דהקידוש כשר. ולא מפרש דעכ"פ דהאפר שבשפופרת פסול כמו דמפרש הכא:

לתוך ידו כשר. נראה פירושו לפי שרוב שימושו של אדם בידו הימנית ולכן לאחר ששפך בימינו האפר מן השפופרת לתוך כלי אחר כשיעור שצריך נתן את השפופרת לשמאלו בכדי לקדש בימין. ופי' הרע"ב שכפה ידו עליה ונראה שהוציא זה מפי' הרמב"ם. אינו במשמע לשון המשנה. ובחבורו פ"ח ה"ח השמיט זה: