שוקת. מקום מקוער יתקבצו בו המים והקבוץ ממנו שקתות המים ואמר שבהר אם יהיה בו חפירה וישוב צורתו כזה הכלי וזה ימצא ברוב ההרים הנה לא נחשבה כמו כלי אבנים אבל משפטה משפט חפירה כעצם הארץ ולזה אין ממלאין בה ואין מקדשים בה ואין מזין ממנה ואם תהיה באהל המת לא תצטרך צמיד פתיל אבל תהיה כמו הבור והדות אשר בבית אשר בכסוי לבד ימלט כל מה שבה בלתי צמיד פתיל כמו שביארנו בחמישי מאהלות: ואינה פוסלת את המקוה. אם תהיינה המים נוזלים מזאת השוקת ויתקבץ בתוך המקוה כי הם ימלטו מהיות אלה המים מים שאובין כמו שהתבאר במקואות (פ"ד) ואם לקח כלי מאבן או זולתו והדביקה בסיד ובחרסית בעצם הארץ או בהרים הנה משפטן באלה הדברים משפט הכלים שממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה ולא תציל מה שבתוכה אם תהיה באהל המת אלא בצמיד פתיל ואם ניקבו אלו הכלים בתחתיהם וסתם זה הנקב בבלויי הסחבות והוא אשר נקראו סמרטוטים הנה המים אשר בזה הכלי פסולים לקדש ולהזות מהם לפי שאלה המים אינן נחין על היקף כלי וזה כוונת אמרו עגולים כלים ואם יהיה הנקב בצד הכלי הנה אלו המים כשרים לקדש ולהזות לפי שהם נחין בהיקף כלי ואם נתעטר זה הכלי המחובר בסלע עטרה מטיט ומלא הכלי במים עד שעבר ע"פ הכלי ושבו בהיקף זה הטיט הנוסף על עליונות הכלי הנה אין ראוי לקדש מאלה המים ולא להזות מהן אם היו מקודשין לפי שאינן בכלי לפי שהן שטוחין על הסלע ואם היה זה הטיט מחובר בפי הכלי חבור אפשר הסתלקותו עם הכלי אם יסתלק הנה שב מכלל הכלי והיא כלי אדמה וראוי לקדש ולהזות ממנו כמו שקדם לך:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
נקבה מלמטן. עיין בספ"ד דמקואות:
מן הצד. ואפילו יסמוך לשוליו דדוקא כשהנקב בשוליו מתבטל מתורת כלי ואין פקיקת הסמרטוט מועלת ומיהו בתוספתא שכתבתי בספ"ד דמקואות (ד"ה ובזה) לענין פוסלת המקוה מוכח דנקט מן הצד היינו שהנקב גבוה מעט מהשולים שמקבל מים כל שהו ואז פוסל המקוה מפני שהוא כלי ומסתברא דה"נ דכוותה לענין מי חטאת שאין עגולים כלי אלא כשהנקב גבוה מעט מן השולים. ולשון הרמב"ם בפ"ז מה"מ (הלכה ז') כלי שנקב למטה וכו'. שהמים שבו אינן על עגול כלי אלא על הפקק:
פותח את הכבשן נ"ל דהך בבא בין לת"ק ובין לר"י היא. דלת"ק קיל שמירת כלי לתרומה טפי משמירת כלי לחטאת. דלתרומה א"צ לשמרן משיצרפן בכבשן וכלעיל בחטאת רק סגי בשיוציאם החבר מהכבשן. ואין חוששין שמא כשהוציא הע"ה כ"ח אחרים מקודם בהכבשן נגע גם בהנך שקנה החבר ממנו השתא. ולר"י חמירא שמירת כלי לתרומה. משמירת כלי לחטאת. דבחטאת מזהר זהיר הע"ה מאוד. ולפיכך אף מן ביתו רשאי להביא כ"ח לחטאת. אבל בטהרת תרומה אינו נזהר בה כל כך. לפיכך צריך החבר להוציא הכ"ח בעצמו מהכבשן:
והא דלא תני פסולין. היינו משום ב' עריבות. דבהן באמת אין המים שבין חללן פסולין. דהרי יכול לחזור להטות כל עריבה לאט עד שתשב על שולי' כדרכה. ואז המים שישארו בכל עריבה כשרין שפיר לקדשן אח"כ. ואע"ג דבתחלה כשבאו המים לבין ב' העריבות. לא היה להחליל ההוא ב"ק שלם בשוליו דברי הי' שם סדק בין ב' הערובות. ונמצא שלא נתמלאו בכלי. אפ"ה כל שאיבה הרי כך הוא שאוחז הכלי בשפוע ושואב וחוזר ומטהו לאחור שיבוא השוליים כלפי מטה כי הכא. ותו וכי גרע זחילה זו שנזחל מהחלול שבין ב' העריבות. להחלול של כל א'. כשחזר והושיבן כדרכן על שוליהן. מאלו הזחיל מים ממעין לתוך חבית ע"ג עלי קנים ועלי אגוז. דכשרים המים לקידוש [כלקמן פ"ו מ"ד]. ואע"ג דהכא העריבות מקט"ו. מה בכך הרי היא היא העריבה ששאב בה. אלא שבתחלה היו המים על צד העריבה. וכשהחזיר והטה העריבה. באו המים על שולי'. ואפילו את"ל עלי קנים וזיתים שאני. משום דמתחלה הזחילן ע"ג העלין כדי למלא בהן את החבית. משא"כ הכא כשמילא המים לתוך החלול שבין ב' העריבות בתחלה לא היה דעתו לחזור ולהטות כל עריבה על מושבה כדרכה. ולהכי כבר נפסלו המים. ואינן חוזרין ונכשרין כשיטה אותן על מושבן. מדלא נשאבו בכלי. אפ"ה נקט אינן מקודשין. מדנכלל במלת מקודשין מלוי וקידוש [וכלעיל ריש משנה ה']. וכ"כ בסיפא דמשנתנו נקט מקודשין. ודאי רשאי לשאוב בהן כך. ולהזות מתוך חלל זה. ומדבעי למנקט סיפא מקודשין דאפילו לקדשן שרי. נקט גם הכא לשון אינן מקודשין. והיא היא עם לשון כשרין ופסולין:
