בֵּיצַת הַיּוֹצְרִים, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי פוֹסֵל. בֵּיצַת הַתַּרְנְגֹלֶת, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁירִין, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין:
הטקסט מוצג עם ניקוד
ר׳ שמעון אומר מסדר השני. אם פתח עם הארץ את הכבשן ונטל ממנו כלים, אין נוטל מסדר הראשון, דיד הכל ממשמשין בו, אבל מסדר השני שתחת הראשון שרי. ורבי יוסי מחמיר ואסר אף מסדר השני. ואין הלכה לא כר׳ שמעון ולא כר׳ יוסי, אלא אע״פ שמצא הכבשן פתוח הרי הכל בחזקת טהרה, ולוקח אף מסדר הראשון:
מדרך היוצרי' שיחתכו מן החמר וינגבוהו ויצנעוהו וכאשר יצטרך לעשיית הכלי' יקח א' מאלו הגולמים אשר נקראו ביצים ויבקעה ויעשה ממנה מה שירצה וזה הכלי הוא כמו כלי אדמה כי יש לו קערורית ולזה ממלאין בה ומקדשין בה ואין הלכה כרבי יוסי והלכה כחכמים:
ביצת התרנגולת. משום חכמים נקט תרנגולת ולמעוטי ביצת נעמית דקתני בתוספתא דכשרה לקדש בה והביא הר"ש [במשנה ד'] והרמב"ם פסקה פ"ז מה"פ [הלכה ד'] משמע דאף לחכמים כשרה. ויראה לי שכן כשהיא מצופה גזרו בה טומאה כדתנן פי"ז דכלים [משנה י"ד] ואחשבוה הכא לדונה ככלי אף בלא מצופה אבל מהר"ם כתב וז"ל נ"ל הטעם דקליפת ביצת התרנגולת אין רגילות ליחדה לקבול ולעשות ממנה כלי אבל ביצת בת היענה עושים ממנה כלי קבול. ע"כ:
