פָּרָה ד׳ · ג׳

או שלא לשמה ולשמה פסול דחטאת קריי' רחמנא שיהא דינה כחטאת דפסול של"ש [כפ"ק דפסחים מ"ד]. אבל בשחטה סתם כשרה דקרבנות צבור סכין משכתן למה שהן [כזבחים דו"ב]. וה"ה בשחטה לשם חולין [כלקמן סי' י"א]:

כך כתב הרמב"ם כאן. ובחיבורו [פ"ד מפרה]. וכך פירש נמי רב"א. ונ"ל דבהפסיק בהזאה פסולה בין הזאות כשרות. נפסלה הפרה. משום דעשה מלאכה בשעת עסקו בענייני מצות הפרה. וכמבואר במשנה ז'. והא דנקט תנא הך פסולא. בהזאות ו' וז'. ה"ה בהזאה א' וב' וכדומה. רק נקט ו' וז' מדבעי למנקט אבתרה ז' וח' דכשרה. אמנם הר"ש והר"ב פירשו שטעה במניין ההזאות. שההזאה הששית קרא אותה שביעית. אע"ג שחזר והזה שביעית כדינה. אפ"ה מדלא קרא לששית שם הראוי לה פסולה. ולפענ"ד נראה דאף דאילה"ק על פי' זה. דא"כ למה נקט הקרא לששית שביעית דוקא. הרי גם בקרא לה שם אחר שאינו ראוי לה פסול. די"ל אין הכי נמי רק אורחא דמילתא נקט. דרגיל לטעות בששית בשם מספר הסמוך לו דהיינו שביעית. אעפ"כ פשטות לשון המשנה משמע טפי כלשון הרמב"ם. מדלא קאמר קרא לששית שביעית וכו'. כדקאמר כה"ג לגבי מעשר [שלהי בכורות]. ודו"ק. מיהו גם לפירוש זה נ"ל דה"ה לקרא להזאה אחרת שם שאינו ראוי לה. ורק משום סיפא נקט הכי וכדאמרן. אמנם תמהני מאד דמנ"ל לרבותינו שיפסול בה טעות במניין ההזאות. וכי מספר ז' הזאות אמרה תורה כבספירת העומר שיהי' מניין הזאות מעכב בה. ורק במעשר בהמה אשכחן כה"ג [בכורות פ"ט מ"ח] דבקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי וכו' שחל עליו שם שאינו שלו מדרביי' קרא. וכמ"ש הר"ב התם. מדכתיב וכל מעשר בקר לרבות תשיעי ואחד עשר. אבל הכא מנ"ל שיחול על הזאה שם הטעות. שתפסל הפרה עי"ז. ותו דהרי ביומא [דנה"א] פליגי בטעם הדבר למה הזאה ראשונה צריכה מניין עם כל א' וא'. אי משום שלא יטעה בהזאות. או מדרביי' קרא. וקאמרי מה נ"מ. איכא בינייהו דלא מני ולא טעה. דלמ"ד שלא יטעה. הרי לא טעה וכשר. ולמ"ד דרביי' קרא. לפיכך אף שלא טעה בהזאות. אפ"ה מדשינה ממה שאמרה תורה. נפסל ההזאה. ור"ל מדהוה לי' דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים דמעכב [כמבואר שם ד"מ ע"א] ובאמת בהזאות שבפרוכת כה"ג לא נפסל. מדהן נעשין בבגדי לבן מבחוץ. אף דהוקשו הזאות דחוץ להזאות בפנים [כלשם נו"ב]. לא אמרי' בכה"ג אין היקש למחצה [כריתות כב"ב]. דהכא שאני. מדלא מסתבר להשוותן לגמרי [וזה כסברת תוס' יבמות דפו"א ד"ה אף]. עכ"פ הרי מבואר דלמ"ד דמדאורייתא צריך למנות הראשונה עם כל א'. אז אם לא מנה לא מעכב. משמע ודאי דהא בהזאות הז' שאינן מפורש בתורה שצריך למנותן. אם לא מנה לא מעכב. וגם התם קיי"ל דלא מערב [כרמב"ם פ"ג מיו"כ ה"ה]. וא"כ מ"ש הכא. ותו דאף למ"ד התם דמניין מעכב עכ"פ לא שמעינן שיפסל הדם עי"ז. די"ל דאף דמניין מעכב. עכ"פ בלא מנה חוזר ומזה וסופר. וא"כ מ"ש הכא דנימא שתפסל הפרה לגמרי ע"י שלא מנה כראוי. מיהו זה יש ליישב קצת דהכא כשלא היו ההזאות כראוי הו"ל כהפסיק במלאכה בשעת עסקו בה. ורבינו הרא"ש ז"ל הרגיש קצת בקושייתינו הנ"ל. וכ' בפירושו כאן וז"ל ואע"ג דהיכא דלא מנה כלל לא מעכב אפ"ה כשכינה להזאה שם שאינו ראוי לה נפסלה. אמנם אני בעניותי אכתי לא ידענא גם הא מנ"ל שתפסל הזאה בשכינה לה שם שאינו שלה. ותו ק' הרי בסיפא אמרינן דכשכי' לשביעית שמינית כשרה. אלמא דאע"ג שכינה לשביעית שם שמינית שאינו שלה לא נפסלה. ומ"ש ששית משביעית שתפסל ע"י שכינה לה שם שאינו שלה. ודוחק לומר שכוונת רבינו דמשום הפסק מלאכה פסל. שאין משמעות לשונו כך. וצ"ע:

ד"ה רא"א. אע"פ שלפירושו כו' שמעינן מבבות דר"פ. ולי י"ל דהכא אשמעינן אפי' חשב להזות למחר דמחשבה חמורה היא בפנים לפגל לחייב עליה כרת (משא"כ שאר מחשבות דאינו אלא לפסול) אפ"ה כשר בפרה: