לֹא הָיוּ עוֹשִׂין, לֹא חַטָּאת עַל גַּבֵּי חַטָּאת, וְלֹא תִינוֹק עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ. וּצְרִיכִין הָיוּ הַתִּינוֹקוֹת לְהַזּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא הָיוּ צְרִיכִין לְהַזּוֹת:
הטקסט מוצג עם ניקוד
ובית אבן היתה נקראת. לפי שכל מעשיה היו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן מקבלין טומאה, ובהם בלבד היה משתמש כל שבעת ימי ההפרישה, משום דטבול יום כשר בפרה, והיו מטמאין הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד להוציא מלבן של צדוקים שאומרים במעורבי שמש היתה נעשית, תקינו לה רבנן מעלות יתירות כדי שלא יזלזלו בה:
הכוונה שהם אם הוכנו בכלי טהרה לחטאת ממין או ממינים כטהרו לקיחתה מעסק זאת החטאת ולא יקחו לחטאת שניה בזאת הטהרה עד שיטהרו את הכלים ואע"פ שיהיו טהורים לזאת החטאת השניה וכן התינוק אשר נטהר למילוי מי חטאת הנה לא ימלא זה הכלי תינוק אחר אע"פ שהיה טהור עד שיטבול כחוק זה המילוי וזה סדר אמרם בי"ט מטבילין מגב לגב כמו שבארנו שם אמנם היות התינוקות צריכין טבילה הנה זה ד"ה וכן נתבאר בתוספתא ואע"פ שהיינו שומרים אותם מטומאת מת הנה יטמאו טומאת ערב באחד מן הטומאות האחרות ואמנם המחלוקת בהזאה הנה ר' יוסי יצריכס עם היותנו שומרים אותה שמירה רבה והם אותן אשר יהיו מזין (קצת) [קצתם] על (קצת) [קצתם] כי אין אצלנו יותר [טהורים] מהן וזהו כולו להגדיל יכולתה ולהוסיף בגדולתה ור"ע אומר שאין לזאת ההזאה מקום וכל מה שעשינו אמנם עשינו אותו עד שיהא אצלנו איש לא יצטרך להזאה כמו שבארנו והלכה כר"ע:
לא היו עושין לא חטאת ע"ג חטאת וכו' ודמי למטבילין מגב לגב דתנן בפ"ב דביצה (דף י"ז). הר"ש וכ"כ הרמב"ם:
וצריכין היו התינוקות להזות. והם אשר יהיו מזין קצתם על קצתם כי אין אצלנו יותר טהורים מהן. הרמב"ם:
רע"א לא היו צריכים להזות. כתב הר"ב אבל טבילה היו צריכים לכולי עלמא שמא נטמאו בשרץ. וכך כתב הר"ש. דהכי קתני בתוספתא. ואי משום דסתם תינוק נטמא מאמו בלדתה. מלתא דפשיטא היא. ולא איצטריך התוספתא לאשמעינן. אלא בתנוק דידעינן ביה שכבר נטבל לטומאת מגע נדת אמו. וקא משמע לן דמשום חשש מגע שרץ נמי בעי טבילה. משום דמגע שרץ שכיח. כך נ"ל *(ועיין מ"ש לעיל במשנה ב' בד"ה ומגדלות כו'). וכתב עוד הר"ש אבל הערב שמש לא בעו דכל מעשיה בטבולי יום. ע"כ:
