אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וְהַסֶּלַע עִמּוֹ, שְׁטָפוֹ נָהָר וְהַסֶּלַע עִמּוֹ, אִם יָכוֹל לִחְיוֹת, פָּטוּר, וְאִם לָאו, חַיָּב. נֶעֱקַר הַסֶּלַע מִצִּדּוֹ, אוֹ שֶׁזִּעְזְעַתּוּ הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁזִּעְזְעוֹ וַעֲשָׂאוֹ כְעָפָר, אִם יָכוֹל לִחְיוֹת, פָּטוּר, וְאִם לָאו, חַיָּב:

פטור מן הערלה. דכתיב (ויקרא י״ט:כ״ג) ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור:

העפר המתעבה על עיקר האילן קורין אותו סלע והם קראו זה השם לפי שהעפר הקשה היוצא אחר שמעמיק אדם לחפור נקרא סלע אצלם וממנהג האילנות שימשכו שרשיהם בארץ הרבה ויתעבה עליהם העפר עד שיהיה סביב האילן כמו האבן אפילו אחר עקירתו אומר בכאן שאם נעקר האילן באותו העפר הנקרא סלע ועמד במקום אחר אם יש באותו עפר כדי שיכול לחיות בו שאינו חייב בערלה לפי שלא נחשב זה נטיעה שניה אבל נחשוב אותו כאלו לא נעקרו:

שזעזעתו המחרישה. כלומר אם נענע אותו הברזל שחורשין בו:

זעזעו ועשאו בעפר. פי' שינענע האילן עצמו ויעלה אותו ממקומו אבל לא יפרישנו מן הארץ ואחר כן יתן העפר סביביו כדי שירחיב מקום האילן עצמו ויעלה אם הוא בענין שיוכל לחיות ולא יפסיד אפי' לא נתן עליו עפר אינו חייב בערלה:

נעקר הסלע מצדו. פירוש על ידי רוח או נהר דומיא דנעקר דרישא:

או שזעזעו ועשאו כעפר. פירש הרמב"ם שינענע האילן עצמו ויעלה אותו ממקומו אבל לא יפרישנו מן הארץ ואח"כ יתן העפר סביביו. ע"כ. ולכן הגירסא הנכונה בעפר בבי"ת. וכ"כ בחבורו ואח"כ מלא סביבותיו בעפר בבי"ת: