שקוף. הוא המשקוף העליון אשר קראו הכתוב משקוף היתה הטומאה תוך הכוורת תחת המשקוף פותח טפח הנה הטומאה תצא חוץ לבית לפי שאין בינה לבין המשקוף טפח אולם אם היתה טומאה בבית הנה כל מה שתוך הכוורת טמא לפי שהטומאה תצא מן הבית דרך פתחו ותטמא מה שבכוורת וטעמו לפי שדרך הטומאה לצאת:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
טומאה בבית מה שבתוכה טמא. כ' הר"ב טהור גרסי' וכו'. וברוב ספרים גורסי' טמא לפי שהטומאה יוצאה מן הבית דרך פתחה ומטמאה כו'. וז"ל הכ"מ [ספי"ט בפי' על המשנה] הב"ע כשהכוורת ממלאה את כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדים. ואין מקום לטומאה לצאת הלכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת. מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהם נעולים [במ"ג פ"ז]. ע"כ. ולעיל ספ"ד יש ג"כ חלוף גרסאות כיוצא בזה. ושם הבאתי לקיים גירסת טהור ומהר"ם כתב שנראה לו לקיים גירסת הספרים דגרסי טמא. דיש לפרש דמיירי שיש בין שוליה לארץ פ"ט. הלכך כיון דהטומאה נכנסת תחתיה מן הבית ואמרי' אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. וכיון דטומאה בוקעת מתחתיה לחוצה לה למעלה הימנה מכנגד פיה תוכה נמי טמא. כיון דאין הפסק בין תוכה בין למעלה מפיה. דהא יושבת על שוליה והכוורת שלימה [*והא דבתוספתא גרס טהור. התם באין בין שוליה לארץ פותח טפח. ודקתני בה ובין שוליה לארץ פותח טפח אאין דרישא קאי. דקתני אם אין בין פיה לשקוף פותח טפח. קאמר ובין שוליה כו' כלומר ואין בין שוליה לארץ פותח טפח] [*דאי איתא דמיירי ביש פותח טפח. אם הכוורת שלמה] אמאי לא אמרינן אדם וכלים נעשים אהלים לטמא. ולא לטהר. והטומאה בוקעת למעלה מכנגד פיה. ומיטמאים כלים שבין פיה לשקוף באותו אויר של פחות מטפח ואין הפסק בין פיה. לכלים שכנגד פיה. נימא דכל תוכה של הכוורת טמא. כדפרשינן לעיל בבבא קמא. וכדמוכח לקמן בפרקין גבי היתה יושבת על שוליה. וליכא למימר דכיון דאין אויר טפח בין פיה לשקוף אין הטומאה של תחתיה בוקעת לשם. דהא ליתא. דהא אמרינן לעיל בשלימה ואינה גבוה' טפח. כזית מן המת נתון ע"ג כל שהוא כנגד הזית טמא. ואפי' תחתיה בוקעת כנגד הטומאה. אע"פ שאין בין הכוורת לארץ פותח טפח. והאריך להוכיח שכדבריו כן הוא הפירוש שבתוספתא. [*ועיין בס"פ]. [ד"ה הכל טמא]:
[*מה שבתוכה טמא. משמע כל מה שבתוכה. וכי הא דתנן נמי בסוף משנה יג. וצ"ע דבסוף פרקין מחלק מהר"ם בין כלים לכלים. וע"ש שהקשיתי עליו]:
בתוכה הכל טמא דכיון דטומאה בתוכה. וחללה טע"ט הרי הכוורת כמליא טומאה דמי. ולפיכך אף שמונחת הטומאה בהחלק שבתוכה בחוץ. והכוורת פתוח שם לצד חוץ. אפ"ה מתפשטת הטומאה משם גם להחלק שבתוכה לפנים. וכיון דמלאה נקבים טע"ט יוצא משם הטומאה גם לתוך הבית. דאע"ג דהנקבים פקוקים בקש לא עדיף מסתימה דצמ"פ דמהני רק מלהכניס טומאה אבל לא מלהוציא טומאה [כלים פ"ח מ"ו]. ואע"ג דבאהל שיש בכתלו נקב טע"ט וסתמו מציל שלא תתפשט הטומאה דרך הנקב [וכמש"ל]. היינו באהל ממש. אבל הכא כלי המחזיק מ"ס. אין דינו ממש כאהל. דהרי גם אינו חוצץ בין מטה למעלה רק בצירוף דפנות אהלים. וה"נ לענין נקבים שבו די לן דסגי ליה סתימה בעלמא מלהכניס טומאה אבל לא מלהוציאה:
ואף דכולה פרקן מיירי בממ"ם. אפ"ה אצטריך הכא לפרש כן מדנקט תחלה בד"א בשהוא כלי. דהיינו כלי שלם של גללים שאמק"ט ואף שאינו מחזיק מ"ס. להכי איצטריך למינקט אבתרה או שממ"ס מיהו בכל בבי דלעיל נקט אפוצה. דלהערוך היינו שסתום בכל צד בלי פה. והוא דוגמת נפחת. אלא שנפחת היה מתחלה כלי וע"י שנפחת נתבטל מתורת כלי ואפוץ עדיין אינו כלי כלל. ולהרמב"ם דאפוץ היינו שמילא חללו בתבן ובטלו שם ג"כ דמי לנפחת אלא שנפחת א"א שיחזור להיות כלי עד שיתקנו ויהיה פנים חדשות בא לכאן. אבל אפוץ אפשר שיחזור להיות כלי בנקל שיוציא התבן ממקום מלואו ויהיה כלי כמו שהיה. וכל זה בסתם כוורת שרגילין בו כך. אבל משנתינו דמיירי שנעשה מאבן וכדומה אין רגילין לעשותה סתומה בלי פה או למלאותה בתבן. ואפשר שגם אם ביטל להתבן שם כיון דאין הכוורת עצמו ממין תבן ואין רגילין לבטלו שם אינו מבוטל להכי לא נקט הכא אפוצה (ועפט"ו מ"ו). וכ"כ מדאיירי הכא בכלי שלם. להכי נקט שפיר דבהיתה מחזקת מ"ס. אפ"ה אין טומאה עוברת ובוקעת בו לחכמים. וכ"ש לעיל דמיירי בכלי מחולחלת. בכה"ג גם לחכמים דפליגי לקמן כ"ש דמודו הכא דאין טומאה עוברת בו מדאית בה תרתי שמחולחלת ומחזקת מ"ס. ולרב"א משו"ה לא נקט הכא מחולחלת אע"ג דע"כ בהכי איירי. היינו משום סיפא דמשנה י"ד דמיירי ביושבת על שוליה. דהתם ודאי לא אפשר דאיירי במחולחלת. דא"כ בגבוה מהארץ טפח ומחולחלת אמאי רק תחתיה טמא. נהי דאין טומאה נכנס לתוכה כולה. עכ"פ מה שכנגד הנקב נטמא. ולהכי אגב סיפא לא נקט נמי ברישא מחולחלת. ואני עני וכואב לא הבנתי דברי רבינו בזה. דאיך ירופא קושית רבינו בהנך בבות דרישא דנקט גבייהו מחולחלת ובטומאה תחתיה אמאי תוכו כולו טהור. ותו דהרי רבינו כתב דבאין בנקבים טע"ט מיירי דאל"כ היתה הטומאה יוצאה דרך שם ומתפשט גם לצדדים בעבר השני. וכן כתב רבינו בעצמו בפירושו סוף משנה א'. וא"כ הרי בכה"ג דוקא כשהטומאה בעצמה למטה נגד הנקב טומאה יוצאה בו לטמא כנגדה למעלה. אבל באין הטומאה נגד הנקב. אף שע"י הדופן העליון של הכוורת למעלה מהנקב. תתפשט הטומאה תוך הכוורת גם נגד הנקב. עכ"פ כל התפשטות הטומאה אינה יוצאת בנקב שפחות מטפח (כפ"י מ"ה):
