אֹהָלוֹת ה׳ · ד׳

התנור טמא והבית טהור. התנור שהאהיל המת על מקצתו טמא, והבית טהור, שאין הטומאה יוצאה דרך פיה:

זאת ההלכה דומה דרך משל לדין הקודם וזה שכבר קדם שכל מה שבעליה הוא כמו הדברים אשר הם בתוך צמיד פתיל באהל המת וכאשר היתה הקדרה אשר היא כלי חרס בזאת הארובה והיו בעליה כלי נחשת או כסף או הדומה לו מכלי מתכות ובזה הכלי משקין טהורין הנה המשקים טהורים לפי שהקדרה מצלת עליהם והלגין עצמו טמא לפי שהקדרה אינה מצלת עליו להיותה של חרס לפי מה שהשרשנו זה לפי דעת בית שמאי אולם לדעת ב"ה המשקים והלגים טהורים ואם נריק אלו המשקים מזה הכלי [בדפו"י שהן בו] (שאין בו) לכלי אחר מהכלים אשר היו בזאת העליה הנה המשקים יטמאו בהגעתן בכלי טמא לפי שכל הכלים אשר בעליה לבד כלי חרס יטמאו לפי השרש ולא נאמר שהכלי אשר היו בו בעצמו יטמאם לפי שאם היה כן אי אפשר שהצילו המשקים שכבר השרשנו שהוא מציל על האוכלים ועל המשקין וזה הדין בעצמו באשה שהיתה לשה בעריבה של עץ בתוך העליה שהקדרה בארובה שלה שהאשה והעריבה טמאין טומאת ז' שהקדרה של חרס אינה מצלת עליהן והבצק טהור מפני שהוא אוכל והקדרה מצלת על האוכלים כבר ביארו בתוספתא שהבצק טהור כ"ז שהיא עוסקת בבצק ולא נפרדת ממנו ועזבה אותו אולם אם תגביה שתי ידיה יחד מהבצק וחזרה ולשה הנה היא תטמא הבצק בהיותה נוגעת בו והיא טמאה וזה כולו לדעת ב"ש ואולם ב"ה אומרים שהאשה והעריבה והבצק טהורים: