אֲרֻבָּה שֶׁבֵּין הַבַּיִת לָעֲלִיָּה, וּקְדֵרָה נְתוּנָה עָלֶיהָ וּנְקוּבָה בְכוֹנֵס מַשְׁקֶה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הַכֹּל טָמֵא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַקְּדֵרָה טְמֵאָה, וַעֲלִיָּה טְהוֹרָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקְּדֵרָה טְהוֹרָה:

והאהילו עליו נושאי המת. כשהיו נושאים את המת לקברו האהיל המת על העין:

כבר בארנו בפ"ח מכלים שכונס משקה הוא שתשים הכלי על המשקה ויכנס המשקה בתוכו מזה הנקב ולא יצטרך בכאן להיות נקב הקדרה טפח על טפח להיות הארובה עצמה בה טפח על טפח והקדרה לא יתחבר לה להיותה בכונס משקה והיתה הארובה פתוחה ולזה כאשר היתה טומאה בבית נטמאה עליה והוא ענין אמרם הכל טמא ור"ע סבר שהקדרה כבר סתמה הנקב ומנעה הטומאה מעבור שנקב הקדרה קטן ואין בו פותח טפח ופי הקדרה ממה שימשך משקוף העליה ולזה הקדרה טהורה שכלי חרס אינו מטמא מגבו כמו שהשרשנו ובית הלל אומרים שזאת הקדרה תטמא מזה הנקב ואין הלכה כר' עקיבא:

ארובה. ל' הר"ב כמין חלון שבגג הבית כו'. עיין בפירושו לרפ"ה דביצה. עיין לשון מהר"ם שכתבתי בפ"י משנה ו [ד"ה תוכו]:

ובית הלל אומרים הקדרה טמאה כו'. עיין מ"ש בזה בספ"ט דכלים: