הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרָס עַל אֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה, טָהוֹר. עַל אֲבָנִים שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן רָע, טָמֵא. הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, בֶּהָרִים וּבַסְּלָעִים, טָמֵא. בַּיָּם וּבַשּׁוּנִית, טָהוֹר. וְאֵיזֶהוּ הַשּׁוּנִית, כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְזַעְפּוֹ:

מקבלין. מן הבוצרים:

כבר התבאר בש"ס (ב"מ דף קה:) שאדם שכחו רע הוא שיהיה רגלו מתנועע ומתרעד בעת העתקו ובהמה שכחה רע שתהיה בהמה חלושה שכאשר ירכב עליה תטיל גללים וכאשר היה הנושא מתנועע הנה כאילו הוא עצמו הולך בבית הפרס וידענו שכח זאת הגזירה שגזרו על הארץ העמים טומאה אינו על הרריה ועל אבניה כי לא יקברו שם מת כלל אבל הוא טמא להשתפך בהן עפר ארץ העמים: וכבר התבאר ששונית הוא המקום אשר יעלה אליו הים אצל מלואה ובאלו גושה טהור לפי שהיא לא תתישב ואיך יקברו בו המתים ולזה לא יטמא ההולך שם בהיותו נוגע בארץ העמים אבל אלו המקומות כמו אויר שאר ארץ העמים ואחר גזרה זו גזרו על ארץ העמים שיטמא גושה ואמרו ענין זה שהיא תטמא במגע ובמשא כמו שקדם ויטמא מי שיעמוד באוירה ואפי' לא נגע בארץ ולשון התוספת' הכניס ראשו ורובו לארץ העמים טמא וכן בגמרא גיטין (דף ח.) שהימים אשר בארץ העמים והאויר הוא כמו ארץ העמים וכאשר היה זה כן אמר בכאן שהוא טהור להולך בים והדומה לו אמנם הוא לפי הגזרה הראשונה אשר גזרו על גושה לבד ולא על אוירה כמו שהתבאר בגמ' שבת (דף טו:) או יהיה הענין אמרו טהור שלא תחייבהו דיני טומאת מת ר"ל הזאת שלישי וז' ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם לפי שזהו דין אוירה רצה לומר שהגזרה היא אגושה לשרוף ואאוירה לתלות ואינו צריך טביל' ולא הערב שמש וזהו האמת אצלי:

על האדם ועל הבהמה שכחן יפה טהור. תימה אמאי טהור הלא יטמא התחתון לעליון. ועוד דטומאה בחיבורין הוא וטמא טומאת ז' [כדלעיל רפט"ז] וי"ל כגון שתחתון עובד כוכבים שאינו מקבל טומאה. וטהור העליון מטומאה דאורייתא. א"נ אפילו התחתון ישראל וכגון שלבושים הרבה בגדים דטומאה בחבורים לא מטמא. אלא אדם אחד או בגד אחד. אבל שני אין טמא אלא טומאת ערב. ואין מטמא אדם וכלים. ואפי' יטמא טומאה מדרבנן. כמו שפי' ר"י בפ"ק דשבת [והעתקתיו לעיל רפט"ז] מ"מ שלישי לא הוי אלא ראשון. ולא יטמא אדם. תוס' פ"ט דב"מ דף קה ועיין רפ"ג דזבים:

על. האדם ועל הבהמה שכחן רע. אע"פ שנשמר ולא נדנד. הרמב"ם פ"י מהט"מ [הלכה יא]:

בים ובשונית טהור. פי' הר"ב מטומאת גושה כו' שגזרו לשרוף כו'. וכן הצריכוהו הזייה ג' וז'. ולא כן לנטמא באוירה אלא טבילה והערב שמש. הרמב"ם. וכמו שכתבתי במתני' ג פ"ז דנזיר בדבור ומזה כו':