אֹהָלוֹת י״ח · ה׳

ואחרים. שלא נכנסו בבית הפרס:

הרוצף. מן רצפה ענינו שירצפו באבנים אבן לצד אבן ויהיו האבנים גדולות שלא יוכל להניען ביד כאשר יתמידו ללכת בו: ועוזק. בלשון ערב אל תעזיק והוא שמסלק האבנים ומנקה אותו עד שיהיה שוה ובתוספתא פסקו אין לך בדיקה גדולה מזו והוא מאמר הפסוק (ישעיהו ה׳:ב׳) ויעזקהו ויסקלהו ואין הלכה כר"ש בשני המאמרים:

אם נטל מחציו אחד ג' טפחים ונתן וכו'. מדברי הר"ש בעוזק דלקמן. משמע דאותן ג' טפחים שנטל. הוא שנותן ע"ג חציו האחר. וכן נראה. מדלא תנן ממקום אחר. כדאמר ר"ש. ועוד דמלתא דפשיטא היא. וצריך לומר דסברת ר"ש. דמכיון שנטל טפח ומחצה ונתן עפר ממקום אחר טפח ומחצה. דאין לחוש עוד לשיגע בעצם כשעורה שא"א להסיטם. כיון שיש עליהם עפר טפח ומחצה. ומיירי דבדק קודם שנתן. וכמו שאכתוב לקמן. וע"ש. והרמב"ם בסוף פרק י' מהט"מ. העתיק דברי הת"ק כלשונו. אבל מהר"ם כתב. וז"ל אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. אם נטל מחצי השדה העפר בעומק ג' טפחים. וחצי השדה האחר הביא עפר טהור ממקום אחר. ונתן עליו בעובי שלשה טפחים. הכל טהור. ולא חיישינן שמא (יטול) [יפול] העפר מן הגבוה לנמוך. ויחזור לטומאתו דלהא לא חיישינן. דכיון דטהר שעה אחת תו לא מטמאינן ליה. ור"ש סבר דהני ג' טפחים דאמרן. אפי' חציין בנטילה. וחציין בנתינה מצטרפים. ובהא סגי. עכ"ל:

אף העוזק. פי' הר"ב החופר ומשליך וכו'. ומסיים הר"ש דדמי לחופר בתוכו ונותן על גביו דרישא. שנוטל מחציו ונותן על חציו אחר שכן דרך עוזק. אלא שעושה כן בכל השדה מקומות מקומות. ע"כ. ולשון הרמב"ם בספ"י מהט"מ. אם עזקו ובדק בשעת עזוק מלמטה למעלה לא עשה ולא כלום. ע"כ. פסק דלא כר"ש. וכ"כ הר"ב. וצריך טעם לחלק בין עושה כן מקומות מקומות. לעושה כן ממחציתו למחציתו. ושמא כיון שעושה כן מקומות מקומות. חיישינן דלמא לא בדק יפה. אבל מהר"ם כתב וז"ל. ר"ש אומר אף העוזק. נ"ל לא מיבעיא רוצף שהאבנים רצופים וסמוכים זה לזה. אלא העוזק באבנים. אע"פ שאין רצופים ממש שהאבנים לא הושוו. ואינן מגוררות נמי טהור. דדמי לחופר מצד זה ונותן על צד אחר עפר טהור. ואע"ג דהכא נותן עליו על צד הב' מה שנטל מכאן והא לא מטהרינן ברישא אלא א"כ נתן עליו עפר טהור ממקום אחר. נראה לי דשאני הכא. דאבנים הוא נותן שהם טהורים. ומצינן למימר דלא אתא לאפלוגי ומודה ת"ק לר"ש. א"נ ת"ק גזר אבנים אטו עפר. שמא יקח מצד זה ויתן לצד אחר עכ"ל: