אֹהָלוֹת ט״ז · ג׳

ששמע השומע הדין שטמאו האדם:

וא"ת הרי הא דהנטמא באהל טטו"ז מפורש בקרא. ואפ"ה חיישינן שיטעו לומר שטמא רק טו"ע. א"כ כ"ש דהו"ל למיחש שיטעו לומר כשיראו שאנו מטהרין האדם שנאהל מהמרדע שהקיפו טפח. יחשבו שגם הנאהל מדבר שרחבו טפח נמי טהור. מדאינו אהל ממש. ואינו מפורש בקרא. ורק בהלממ"ס גמרינן לה (כברכות יט"ב). י"ל דידעו רבנן שאינן בקיאין בדיני אהל המטלטל. וחושבין דרק אהל קבוע מטמא טו"ז. אבל אהל המטולטל חושבים שמטמא רק טו"ע. ולפיכך כשיראה שאנו מטהרין לגמרי להנאהל מהמרדע שהקיפו טפח. יתמה ויישאל. ולא יטעה. מיהו י"ל דלתוס' (שבת יז"א ד"ה אמר) אפילו היה מפסיק בין המרדע להאיכר הנושאו כמה בגדים. או אפילו היה מפסיק ביניהן דבר שאמק"ט. אע"ג דבהנך ב' גוונים אין כאן טומאת חיבורין. ונמצא שמצד הדין נטהר אותו לגמרי. והרי אמרנו דלהכי בשהאהילה המרדע לא גזרו משום דנטהר אותו לגמרי. א"כ מה"ט הול"ל נמי אפילו בשנשא המרדע. עכ"פ בשמפסיקין הנך הנ"ל. הרי מדנטהר אותן מצד הדין א"א שיטעה השומע. והו"ל לשבקה אדיניה. אפ"ה גם בחיבורין לא בקיאי בני עולם. לחלק בין מפסיקין רק ב' כלים או יותר. ומשום לא פלוג גזרו גם בטהור לגמרי מדינא דחיבורין. כיון דעכ"פ נשא והאהילה עליו המרדע. אולם בשלא היה בהמרדע שום שייכות טפח. וכגון שלא היה בהדבר המאהיל כעובי המרדע. אפילו נטמא בו האדם באותה שעה טומאת ערב מדנגע בו. ג"כ לא גזרו שיטמא טו"ז. מחשש שיחשבו שהנטמא באהל טמא טומאת ערב. דגם זה ידוע לכל דאין אהל פחות מטפח. ורק בשיש בהקיפו טפח חיישינן שיטעו לומר זה כזה. והא דלא גזרו נמי על כלי כה"ג וכגון שהיו ג' כלים זע"ז וכולן נוגעין זב"ז. והעליון האהיל על התחתונים ועל המת יהיה גם כלי התחתון צריך הזאה וטטו"ז. אף שבעליון אין בשטחו רק בהקיפו טפח. וכדאמרן גבי אדם (ועי' פ"א מ"ב). תירץ הר"ש דרק באדם שמצוי כך. כמו שקרה אצל האיכר גזרו. אבל בכלים כה"ג מלתא דלא שכיחא היא לא גזרו בה רבנן (כביצה יח"א). וא"ת עכ"פ בגדי האיכר הו"ל לטמויי טו"ז. דהרי מצוי טפי שיהא האיכר לבוש כשיחרוש טפי משיהא ערום. וא"כ גם כלי שלישי הו"ל לטמויי טו"ז בכה"ג. נ"ל דכיון שטימאו להאיכר טו"ז כבר יהיה להם הכירא שהנטמא באהל לא סגי ליה בטומאת ערב. ושאין חלוק בין אדם לכלי. ואדרבה י"ל דעבדי ביה הכירא דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים (ועי' שבת טז"א ומח"ב ועי' בהר"ב פכ"ה מ"ו):

בתוי"ט שבנוסחת מהר"ם נמחק בתחלה. הן אמת שגם בב"ב (קא ב') הובאה המשנה זאת בלתי תיבת בתחלה. אבל הרא"ש והא"ר גרסי לה ונדחקו לפרשה. ול"נ דאתיא לאפוקי מצא תחלה שלשה ואח"כ לסוף כ' אמה מצא אחד וכדמסיים בסיפא שאילו מתחילה מצאו כו'. ונכון בעז"ה: