אֹהָלוֹת ט״ז · ב׳

כֵּיצַד. כּוּשׁ שֶׁהוּא תָחוּב בַּכֹּתֶל, כַּחֲצִי זַיִת מִתַּחְתָּיו וְכַחֲצִי זַיִת מֵעַל גַּבָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין, טָמֵא. נִמְצָא מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְעַצְמוֹ בְּכָל שֶׁהוּא. הַקַּדָּר שֶׁהוּא עוֹבֵר וְהַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אַחַת עַל הַקֶּבֶר, הַכֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין. אִם יֵשׁ בַּסַּל פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִים. הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר בֵּין לַדֶּרֶךְ, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת, טְמֵאוֹת. הָרְחוֹקוֹת, חֲדָשׁוֹת טְהוֹרוֹת וִישָׁנוֹת טְמֵאוֹת. אֵיזוֹ הִיא קְרוֹבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה. וִישָׁנָה, שִׁשִּׁים שָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קְרוֹבָה, שֶׁאֵין קְרוֹבָה מִמֶּנָּה. וִישָׁנָה, שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה אֹהָלוֹת ט״ז ב׳, מתוך מסכת אֹהָלוֹת שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

כעובי המרדע. אפילו אין בו רוחב טפח אלא שיש בהיקפו טפח. דחוט של טפח מקיפו, דגזרו על הקיפו משום עביו:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

אסל. שם העץ אשר יעתיקו בו הכתפים המשא והדומה לו וכאשר היו הקדרות תלויות מקצה האסל אחורי גב הנושא והקצה האחר מאהיל על הטומאה והיה בעץ פותח טפח יטמאו אלו הקדרות אשר בקצה השני וזהו ענין אמרו ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח: ותלוליות קבוץ תל ושמו ג"כ בערבי תלי וזאת העיר בתנאי שתהי' עיר קרובה לבית הקברות וזהו הדרך אשר זכר ג"כ דרך ביה"ק ואמנם נדין על אלו התלוליות מחשבה ביארה הש"ס (כתובות דף כ:) שהנשים יקברו בהן הנפלים ובעלי המומין איבריהם כאשר יפרדו מהם ואמנם דנינו על התלוליות הישנות (הקדימה) [הטומאה] ואפילו היו רחוקות (השנים) [הטעם] לפי שהם פעמים יהיו קרובים מן המדינה והיו אנשי זאת המדינה יקברו שם מה שזכרנו ונחרבה המדינה ההיא והלכה כרבי יהודה:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

טמא. ודלא כרבי דוסא דלעיל [ריש] פרק ג. דתנן מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו. רבי דוסא בן הרכינס מטהר. וחכמים מטמאין. הר"ש:

נמצא מביא את הטומאה לעצמו כו'. ולא לנוגע בו. כדתנן במשנה ב פרק ז בבבת כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו וכו':

והסל. כתב הר"ב ובמס' כלים כו. פי"ז משנה טז:

אם יש בסל פותח טפח טמאים. דאדם שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. מהר"ם. ועיין [מ"ש] ריש פי"ב [ד"ה טמא]:

בין לעיר בין לדרך. פירש הר"ב בין לעיר הסמוכה לבית הקברות כו'. דאל"ה מספיקא לא מחזקינן טומאה. גמ' פ"ב דכתובות דף כ [ע"ב]:

חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא. אם איתא שנקבר שם מת מידכר דכיר ליה. רש"י שם. ואע"ג דמזכיר שאינו פשוט קודם. אשכחן טובא דכותיה בכמה מקומות במשנה. ולא קפדינן. אלא היכא דקאי אפלוגתא. כלומר על דברי מי שקדם לו [*שהל"ל אחת זו שאתה מודה לי בו]. או דקאי אקרא. [*שיש לומר. א' זה שכתוב בפירוש בקרא] תוס' שם:

טמאות. פי' הר"ב מפני שהנשים קוברות שם נפליהם וכו'. וגם הרמב"ם לא כתב אלא זה הטעם בלבד. וכן בתוספתא שהביא הר"ש. אבל לא שזה הטעם קאי גם על קרובות לדרך. דהתם לא שייך למימר דעד חמשים אמה אזלא. דהיכא קיימא דמיניה אזלא. אלא בדרך טעמא אחרינא. וטעמא פשיטא הוא. כדאמר בגמ' דכתובות [שם] בשלמא דרך בית הקברות דזימנין דמתרמי בין השמשות [של ע"ש] ומקרו וקברו בתל. והואיל וטעמא פשיטא הוא לא הוצרכו לפרשו:

שאין קרובה הימנה. אבל אם יש קרובה הימנה. אפי' היא בתוך נ' אמה הוי כרחוקה וחדשה דטהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור. לא שבקה קרובה הימנה ואזלא להך. רש"י שם:

שאין אדם זוכרה. שאין אדם אומר זכור אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה לכאן. רש"י שם:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · אֹהָלוֹת ט״ז ב׳

א׳
אמר רבי טרפון אקפח קפוח לשון שסוף וחיתוך הוא [כמו לקפח שוקיו סוטה פ"ח מ"ו]. והכא ר"ל שנשבע שישסף ויהרוג בניו אם אין הלכה זו קטועה וכרותה. שהשומע שמע רק חצי הענין. והיינו הדין ולא טעמו:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · אֹהָלוֹת ט״ז ב׳

א׳
ובזה יתורץ קושיית רתוי"ט (בד"ה טמאוהו) במה שהקשה להר"ב דס"ל חרב כחלל בכל הכלים. והניח בצ"ע. וא"ת עכ"פ למה טמאו המרדע מדהאהילה על הקבר. הרי מדלגין היו ע"ג ארונות דאינן מטמאין באהל מדרובן יש בהן פ"ט (כברכות יט"ב). י"ל דעכ"פ מדרבנן מטמא. והתם שרי. וכמבואר שם. א"נ דהתם מיירי בפתוח קצת מצד א' אבל הכא מיירי בסתום לגמרי (ועתוס' שם ד"ה רוב). וא"ת עכ"פ היאך נטמאה המרדע הרי הוא פשוטי כלי עץ שאמק"ט. רק כשמשמש לאדם וכלים. ביחד (פרמב"ם רפ"ד מכלים). י"ל דכיון דהחרחר והדרבן שהן של ברזל קבועין בב' קצות המרדע. הו"ל כעץ המשמש את המתכות דמק"ט ככלי מתכות (ככלים פי"ז מ"ז). ולתוס' שבת (די"ז א' ד"ה ועל) דהא דקיי"ל חרב כחלל. היינו לגמרי כחלל. לטמא גם בשרחב רק כ"ש והאהיל. א"כ א"א לאוקמיה בשתחוב בו הדרבן. דא"כ גם לר' טרפון היה האדם נטמא כשהאהיל המרדע עליו. אפילו היה המרדע רחב כ"ש. והוכרחו לתרץ דלעולם מיירי בשאין תחוב שם הדרבן. ואפ"ה לא מחשב המרדע פשוטי כלי עץ. מדיש ב"ק בראשו לתחוב שם הדרבן (ככלים פכ"ה מ"ב). ולא חשיב ב"ק העשוי למלאות דלא שמיה ב"ק (ועמ"ש בס"ד כלים פ"ב סימן פ"ט. ושם פי"ח מ"ח). די"ל דדרבן שאני דרגיל להוציאו משם וכדאמרינן (חגיגה דג"ב) דדרבן מתטלטל. והיינו דדרך להוציאו מהמרדע. וא"ת עכ"פ היאך טמא האיכר טו"ע מדנגע בהמרדע שנשא על כתיפו. הרי בגד האיכר היה מפסיק בין גופו להמרדע. והו"ל האיכר שלישי מהמת. ואע"ג שנגע בהמרדע בחיבורין. הרי הו"ל דיקרב בדיקרב לדיקרב. דהיינו שלישי מהמת. דאין בו דין חיבורין וטהור לגמרי (כע"ז לז"ב ורמב"ם פ"ה מטו"מ ה"ב). ואי"ל דלהכי טמא האיכר טו"ע מדנגע במרדע כשאחזו בידו בשעה שנשאו על כתיפו. ליתא דא"כ בלי גזירה דטעות הרואה היה האיכר טמא טו"ז. דהו"ל אדם שנגע בכלי שנטמא במת (כפ"א מ"ב) וכ"ש הכא דהו"ל חיבורין. אע"כ דמיירי שלא נגע בידו בהמרדע. רק ע"י כתיפו והרי שם גם טו"ע אין בו וכדאמרן. י"ל דהא דאין דין חיבורין בנוגע שלישי מהמת. היינו רק באדם באדם (ועי' ברמל"מ פ"ה מטו"מ ודו"ק). אבל כלי שנגע במת. כיון דחרב כחלל. דין המרדע כמת עצמו. א"כ הו"ל רק יקרב בדיקרב. ולמ"ד דרק בכלי מתכות אמרינן חרב כחלל. צריך לאוקמיה הכא בשעדיין תחוב הדרבן במרדע:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · אֹהָלוֹת ט״ז ב׳

א׳
בהרע"ב בין לדרך הסמוך לבה"ק. והוא מהר"ש. אבל בגמ' לא נאמר סמוך אלא בעיר אבל בדרך ל"נ סמוך אלא דרך בה"ק ומשמע דהולכין דרך עליו לבה"ק אף שאינו סמוך. וכ"מ ברמב"ם בפי' ובחבורו:
נחלת הכלל · Vilna Edition