אֹהָלוֹת ט״ו · ט׳

שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהם שמונחות שטוחות בארץ. ואין במקום נגיעתן בקרנות טע"ט כזה*

כך כתב הרא"ש. וא"כ לפי דברינו. דאפילו אזמן קצר קאמר א"כ אכל הנך שנזכרו במשנתינו קאי דבכולן א"צ שיבטל שם לעולם. ודבר גדול למדנו הכא מדברי רבינו דכל ביטול שנזכר אצל חציצת טומאה סגי בשמבטלו רק להשאר שם עד שיסתלק הטומאה. ובזה יתורץ כמה קושיות שהקשו רבעתו"ס (ב"ב דכע"א ד"ה היא) מטפיח בגמי שלהי שבת ומתיבותא (מגילה כו"ב) ודו"ק. אמנם תמהני. הרי בעכן כתיב (יהושע ג׳:ז׳ פנ"ז) ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה. ואע"ג דכל עד היום הזה אין משמעותו לעולם ממש. דהרי בבני עשו כתיב וישבו שם עד היום הזה (דברים ב׳:כ״ב פנ"ב) והרי סנחריב בלבל כל האומות (כידים פ"ד מ"ד). עכ"פ משמע זמן ארוך מאד. וא"כ איך כתב רבינו שגל עכן לא היה רק עד אחר שקברוהו. וגם בל"ז לא ידענא מנ"ל לרבינו הא שלא נשאר הגל הזה רק עד אחר שקברוהו. ולמה לא פירש רבינו כפשוטו. דהיינו כגלו של עכן שהיה גבוה מאד. וכמפורש בקרא שהיה גדול. ואפ"ה לא מהני הכסוי העב ואינו חוצץ רק הטומאה שבתוכה בוקע ועולה עד לרקיע. ולפי דברינו אלה לא קאי דוגמת גלו של עכן דנקט. רק אכרי תבואה וגל צרורות שזכרם בסמוך. אולם בעיקר הדין של רבינו דסגי בשמבטלו רק עד שתסתלק הטומאה אין להביא ראיה לזה מלעיל (פ"ו מ"ב) וע"ש. דדלת שאני דברוב פעמים עומד לנעול. ועי' לעיל פ"ח בהלכתא וגבירתא סימן ה' מה דק"ל בזה:

ד"ה בהמה. שכפתה כו'. ולי צ"ע דהא פרכינן בסוכה (כד) בין למאן דאמר שמא תברח מדאורייתא כו'. אלא מעתה לר' מאיר תטמא משום גולל ע"ש: