חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִים טְהוֹרִים וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וַעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. בְּהֵמָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל:

כבר ידעת שכלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יטמא בטומאת מת וכן הבהמות והחיות לא יטמאו במין ממיני הטומאות כמו שהשרשנו בפתיחה וכאשר עשה ממנו גולל לקבר הנה היא תטמא משום גולל לא שיהא תטמא בהיותה חלק מהקבר אשר יגע בה כאילו נגע בקבר אבל היא תטמא במגע כל זמן שהיא על הקבר (וכאשר נשארה טהורה הוסרה מן הקבר בעצמה) ואין הלכה כרבי מאיר:

הנוגע בה. פי' הר"ב כל זמן שהוא גולל. לא שתטמא בהיותה חלק מהקבר. ואם יגע בה כאילו [נגע בקבר]. אבל היא תטמא במגע כל [זמן] שהוא על הקבר. וכאשר הוסרה מן הקבר נשארה טהורה. הרמב"ם. ובמשנה ז פ"ק דעירובין מפרש הר"ב דאף לאחר שפירש מטמא. והוא מלשון רש"י דהתם. ועיין מ"ש עוד לעיל פ"ב משנה ד [ד"ה הגולל]:

בהמה. שכפתה. הרמב"ם פ"ו מהט"מ [הלכה ד']. וטעמו פי' הכ"מ. משום דאל"כ הרי היא הולכת לכאן ולכאן. ואין כאן גולל. [*ובסוכה בפ"ב דף כג אמרי' טעמא הכי. אדאמר ר"מ שאין עושין אותה דופן לסוכה. וגם שם אמר ולא גולל לקבר]: