הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת וְהַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים, הַמַּאֲהִיל עַל הַמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים, טְמֵאִין. מַאֲהִיל עַל הַמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים, הַנוֹגֵעַ בְּמֵת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים, טְהוֹרִים. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִין. שְׁנֵי בָתִּים וּבָהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, פָּשַׁט אֶת שְׁתֵּי יָדָיו לָהֶן, אִם יֵשׁ בְּיָדָיו פּוֹתֵחַ טֶפַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

כבר קדם לך בפרק הראשון מזאת המסכתא שהאדם כאשר נטמא במת ונגע בכלים יטמא אותן טומאת ז' ולזה כאשר נטמא אדם במת אם נגע בו או האהיל עליו ואחר נגע בכלים הנה אלו הכלים טמאים אבל אם נגע במת או האהיל עליו עוד האהיל על הכלים הנה לא יטמא אותן לפי שטמא מת אינו מטמא באהל אמנם יטמא במגע אם לא שהאהיל בידו אחת על הטומאה ובידו השנית על הכלי יחד ושיהא בידו פותח טפח אשר היא שיעור הבאת הטומאה ואז יהיו אלו הכלים טמאים להגעתן עם הטומאה תחת אהל אחד וכבר קדם לך בו' מזאת המסכתא שהאדם נעשה אהל לטומאה וכן אם היו שני בתים קרובים ובהן כשני חצאי זיתים ופשט (שם) [שתי] ידיו לשני הבתי' יחד הנה אם הי' פותח טפח בכל יד כבר הגיעה הטומאה ביניהן ונטמא הוא ושני הבתים והיה כבית אחד והיה כזית מן המת תחת אהל מחובר ולא תסתור אומרו פותח טפח לפי שכבר הקדמנו שקטן בן יומו מטמא טמא מתו יהיה נער קטן:

המאהיל על המת והנוגע בכלים טמאין. פי' הר"ב טומאת שבעה מטעם חבורין. כגון דבשעה שנגע כו'. וכ"כ הר"ש. ובר"פ דלקמן [סד"ה על האדם] מפרשים דא"נ שלא בחבורים. ושם אפרש בס"ד. והרמב"ם כתב וז"ל כבר קדם לך בפרק הראשון מזאת המסכת שהאדם כאשר נטמא במת ונגע בכלים יטמא אותן טומאת שבעה. ולזה כאשר נטמא אדם במת אם נגע בו או האהיל עליו. ואח"כ נגע בכלים. הנה אלו הכלים טמאים אבל אם נגע במת או האהיל עליו. עוד האהיל על הכלים. הנה לא יטמא אותן. לפי שטמא מת אינו מטמא באהל. אמנם יטמא במגע. אם לא שהאהיל בידו אחת כו'. ועיין [מ"ש] ספי"א [מ"ט ד"ה והמנורה]:

הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים. כתב מהר"ם. ואע"ג דהאדם טמא דכולן מביאין טומאה על עצמן בכ"ש מיהו אינו מביא את הטומאה בפחות מטפח. ע"כ:

אם יש בידו פותח טפח. לפי שקטן בן יומו מטמא טמא מת [כדתנן במשנה ג' פ"ה דנדה] ואפשר שיהיה נער קטן הרמב"ם. וכלומר דפותח טפח באדם בינוני משערינן: