אֹהָלוֹת י״ב · ג׳

נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי תַנּוּר יָשָׁן, יוֹצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה טֶפַח אֲבָל לֹא מִן הַצְּדָדִים, טֻמְאָה בְצַד זֶה, כֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. הַבְּטַח אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. הָיָה בוֹ זִיז, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, רוֹאִים אֶת הַבְּטַח כְּאִלּוּ אֵינוֹ, וְהַזִּיז הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה אֹהָלוֹת י״ב ג׳, מתוך מסכת אֹהָלוֹת שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

שעל גביו. שעל גבי הנסר:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

בטח הוא בנין יוצא מהכותל לפני החלון כי כאשר יעלה העולה מהארובה יסמך ע"ז הבנין ולזה יקרא בטח ואמר כי כאשר היתה טומאה תחתיו לא יטמא הבית לפי שלא יגיע הטומאה תחת אהל מחובר בזה הבית ואם היה שם זיז יוצא מזה הבנין בתוך הבית הנה הבית ג"כ טהור אצל ר"א להיות הטומאה תחת הבטח לא תחת הזיז ורבי יהושע אומר שאנחנו נחשוב הבטח נפרד ויהי' הזיז העליוני המחובר באויר הבית בלא שפה והנני עתיד לבאר לך דיני הזיזין בהבאת הטומאה איך היא ואיך צורת הזיזין והלכה כר' יהושע:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

הבטח. לשון הר"ב יש ספרים שגורסים אבטח. והוא בנין עשוי כעין אמבטי כו'. גם הר"ש בשם הערוך פירש שהוא אמבטי כו'. ועוד ראיתי בערוך. ס"א הבטח חלון של מאור. מבפנים רחב. ומבחוץ צר ע"כ. ולשני הפירושים לא אתפרש טעמא. ומהר"ם כתב וז"ל היה בו זיז. נראה שיש בבטח זיז לצפון ולדרום. והנסר עודף למזרח ולמערב [וללשון הר"ב איפכא והיינו הך] אע"פ שאין הזיז סביב כל הבטח. כיון דיש בליטה לכל צד גזרו שהבטח לא יפסיק לר' יהושע. א"נ י"ל כיון דהזיז עשוי להחזיק חום האמבטי. בטל האמבטי לגבי דידיה טפי מלגבי נסר. ע"כ. והראב"ד בפי"ז מהט"מ [הלכה ג'] כתב על המפרש אינו מביא את הטומאה חוצץ. שהם דברים זרים ואין הדעת מיושבת עליהן. והרמב"ם שם מפרש שהוא בנין היוצא לפני החלון [שהמשקיף] נסמך עליו בשעה [שמשקיף] וכתב הכ"מ בשם הרא"ש שהטעם שאינו מביא את הטומאה מפני שהוא מודבק לחלון. ואין אויר שתכנס בו טומאה. ע"כ. ויראה לי לדבריו. דאע"ג דמלתא דפשיטא הוא סיפא אצטריך ליה היה בו זיז כו' דלרבי יהושע הבטח כאילו אינו וכו' והלכה כוותיה. ומ"מ כתב הראב"ד על דברי הרמב"ם שהפליג לדברים אחרים שלא מן הענין והם עצמם מאין טעם. ואחרי שהשיג על הפירושים כתב אמרתי אחר שאין להם קבלה אענה אף אני חלקי גם לי לבב כמו הם. הבטח מלה מורכבת היא ונקראת על שם מלאכתה. והיא ממלאכת התנור כשהוא צריך טפלה מוציאין ממנו זיז לקבל עליו את הטיט [שטופלים] בו ומפני אסיפת הטיט ששם פעמים שמותיר. והוא בולט ממנו טפח ונשאר שם עם הזיז שלא לצורך ושלא בכוונה ואותו הטיט אינו מביא טומאה אף למה שתחתיו. לפי שמתחלה לא בא בשום כוונה. שלא היו יודעים שיותיר. ועל הזיז נחלקו. ר' אליעזר סבר כיון שאינו בא אלא בשביל הטיט דינו כמוהו ור"י סבר הזיז מיהו בכוונה בא שם הלכך מביא. ומודה [*ר"א] [כדאיתא בתוספתא] שאם נתנו שם את הטיט הרבה על דעת שיותיר שהוא מביא. פירוש בטח. בית טיחה מקום קבוץ הטיט ע"כ:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · אֹהָלוֹת י״ב ג׳

א׳
ועודף מכל צדדיו בפותח טפח שעי"ז הו"ל כל האויר שתחת הנסר כאהל. שתתפשט הטומאה שתחת א' מצדדי הבליטה. לכל האויר שתחת כל הבליטה סביב והנסר שע"ג האויר הו"ל ככל עליונו של אהל שחוצץ בין טומאה לטהרה שא' מהן למטה. וא' מהן למעלה מעליונו של אהל. ואילו לא היה הנסר בולט מכותל התנור רק פחות מטפח ממעל להטומאה. הרי אויר כזה לא מקרי אהל להביא הטומאה סביב. וגם לא היה עליונו של אהל כזה חוצץ בין הטומאה להטהרה. כשא' מהן למטה והשני למעלה. אלא הטומאה היה בוקע למעלה ולמטה כנגדו. וגם אם לא היה הנסר בולט רק מב' צדדים. טפח בכל צד. אף שבאותה צד שבולט טפח. חוצץ עליונו בין הטומאה להטהרה. עכ"פ אין הטומאה שתחת צד א' מתפשטת לטמא הטהרות שתחת צד בליטה הב'. ואפי' היה תנור ישן באמצע [כמבואר במשנה ג] וכ"ש הכא שהתנור חדש שאינו כלי מפסיק בין ב' האהלים שבב' צדדי התנור [ועי' בפרקן סי' מ"ד ודו"ק]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · אֹהָלוֹת י״ב ג׳

א׳
וא"ת גם באין התטר סתום בצמ"פ. ולא היתה טומאה עוברת בב' האוירים שתחת העודף מזה לזה. עכ"פ מ"ש מבית שחצצו בקנקנים (לעיל פ"ו מ"ב). דבגבן נגד הטומאה. אין הטומאה עוברת מהאויר שבחלק זה להאויר שבחלק האחר והכא נמי נחשב האויר שתחת הנסר כאילו הוא אויר בית. והרי התנור שגבו נגד הטומאה חוצצו באמצע. ול"ל צמ"פ כלל. י"ל התם הניחן לשם מחיצה. וגם טחן בטיט. ועוד שהקנקנים סמוכים לכותלי הבית והו"ל כדבוקים לדפנות אהלים. עוי"ל דשאני הכא דהנסר אינו דבוק בהתנור. והוא מאהיל על הטומאה ועל פה התנור. ולהכי לולא שהתנור סתום בצמ"פ. היה נטמא התנור ושוב לא היה חוצץ בין ב' האוירים שתחת הנסר מזה ומזה דכלי טמא אינו חוצץ. וא"ת עכ"פ מה מהני שסתום בצמ"פ. ומ"ש מכלי שסתום בצמ"פ שמונח בין טומאה לטהרה שא' מהן למטה וא' למעלה. דאע"ג דתוך הכלי טהור. עכ"פ הטומאה עוברת שיהיה עכ"פ מה שבצד השני טמא (כתוספתא אהלות ספ"י). וא"כ מ"ש חציצה שבין מעלה למטה לחציצה שהיא מן הצד. י"ל התם חשבינן להכלי שסתום בצמ"פ כאילו אינו כאן ואז הטומאה והטהרה מאהילין זע"ז. אבל הכא הרי אם גם נחשוב התנור עם חלק הנסר הדבוק בו עם צמ"פ. כאילו אינו כאן. א"כ הרי יש כאן אויר בין עודף שמצד זה להעודף שמצד האחר ואין טומאה מתפשט מזה לזה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · אֹהָלוֹת י״ב ג׳

א׳
ד"ה הבטח. בפי' הראב"ד לפי שבתחלה לא בא בשום כוונה כו'. קשה דהתנן לעיל ספ"ג דמרבך של אבנים וכן סואר של קורות הוה אהל. ויש לחלק קצת:
נחלת הכלל · Vilna Edition