אֹהָלוֹת י׳ · ב׳

כנגד ארובה טהור. כלים המונחים למטה בארץ כנגד הארובה ורואים פני הרקיע, טהורים:

אמנם יתחייב זה שיהיה האיש אשר נתן רגלו מלמעלה טהור לפי שהארובה פחות מטפח על טפח ולא תצא טומאה מן הבית פחות מטפח כמו שכפלנו פעמים ול' התוספתא אין הטומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו אלא בפותח טפח: אחר זה אמר אם טומאה קדמה את רגלו הוא טמא לפי שהטומא' תטמא כל מה שיגבילהו כמו שקדם ובעת שנתן רגלו האהיל על הטומא' ואם רגלו קדמה את הטומאה יהיה כמו גג ויתחבר הגג ולא יטמא זה האדם לפי שאין שם פותח טפח תצא ממנו הטומאה ולא האהיל על הטומאה בעת שהאהיל: והפליג ר"ש בזה הדין ואמר שאם באו שני אנשים ושם הראשון מהם רגלו בארובה ושם השני רגלו על רגל הראשון ואח"כ נכנסה טומאה תחת ארובה אחר (סר) [כן הסיר] הראשון רגלו והיה (רגלו) [רגל] השני על הטומאה והיה קודם הטומאה נכחו לזה המקום ואע"פ שהוא אמנם האהיל על הטומאה אחר הגעת הטומאה שם הוא טהור ואין הלכה לא כר"מ ולא כר"ש:

אין בארובה פ"ט. כתב הר"ב הא קמ"ל דאפילו בפחות מטפח לא אמרינן בטומאה לבוד. דהכי גמירי להו גמ' פ"ק דסוכה דף י"ח. והכ"מ ברפט"ז מהט"מ כתב שמצא כך. ואשתמיטתי' דתלמוד ערוך הוא:

נתן את רגלו מלמעלן טהור. עיין בפי"ב מ"ד: