עֵד שֶׁהוּא נָתוּן תַּחַת הַכַּר וְנִמְצָא עָלָיו דָּם, עָגֹל, טָהוֹר. מָשׁוּךְ, טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק:

ועל ראש גודלה. דבהדי דפסעה מתרמי גודל שברגלה להיות תחת אותו מקום ודם נוטף עליו:

עד שהוא נתון תחת הכר כו': כבר ידעת שעד הוא הבגד אשר תקנח בו את עצמה ואם נמצאת בו טיפת דם משוכה נאמר שהוא ממנה ובעת שקנחה את עצמה נתלה בו זה הדם ותהיה כגון רואה כתם אמנם אם היה מקום הדם עגול אין זה מקנוחה אבל מכנה שנהרג שם תחת הכר וכיוצא בזה ות"ק אומר ואולי הוטף על העד טפה לבד והלכה כרבי אליעזר בר' צדוק:

*[עד. כתב הר"ב הבגד שמקנחת כו' קרוי עד כלו' שהוא מעיד אם היא נדה או לא. וכן מסיים הערוך ואם היתה נדה בשעת תשמיש נראה בה דם ומסיים עוד ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר וכבגד עדים כל צדקותינו ע"כ. והוא פסוק בישעיה סי' ס"ד ופירשו רש"י ורד"ק לשון הסרה וריחוק והרד"ק הביא לראיה משנה ומשמשת בעדים דבפרק קמא. ולפ"ז אינו מלשון עדות]:

עגול טהור. עד שיהא בו כגריס ועוד. הרא"ש:

משוך טמא. אפי' כל שהוא ובכתם מודה ר"א בר רבי צדוק דאף במשוך בעינן כגריס. הרא"ש: