מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמְרָה לוֹ, רָאִיתִי כָתֶם. אָמַר לָהּ, שֶׁמָּא מַכָּה הָיְתָה בִיךְ. אָמְרָה לוֹ, הֵן, וְחָיְתָה. אָמַר לָהּ, שֶׁמָּא יְכוֹלָה לְהִגָּלַע וּלְהוֹצִיא דָם. אָמְרָה לוֹ, הֵן. וְטִהֲרָהּ רַבִּי עֲקִיבָא. רָאָה תַלְמִידָיו מִסְתַּכְּלִין זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶם, מַה הַדָּבָר קָשֶׁה בְעֵינֵיכֶם. שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים הַדָּבָר לְהַחְמִיר אֶלָּא לְהָקֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו), וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, דָּם וְלֹא כָתֶם:

על עקבה. זמנין דמתרמי ונגע באותו מקום:

מעשה באשה אחת שבאת לפני ר' עקיבא כו': כבר בארנו בפתיחת זה הסדר שטומאת כתמים מדרבנן וזאת ההלכה כולה מבוארת:

דם ולא כתם. וקצת קשה לי דאכתי ליהוי ספק דאורייתא ולחומרא. ואפשר לי לתרץ מהא דאמר שמואל בגמרא ריש פרקין בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה האי בבשרה מבעי ליה שמטמאה בפנים כבחוץ (כמ"ש הר"ב ברפ"ה) א"כ לימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ עד שתרגיש בבשרה ואכתי מיבעי ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה (כי הא דרפ"ג) תרתי ש"מ ומדלא ארגשה אע"פ דאפשר לאו אדעתה הלכך לא הוי כשאר ספק דמדאורייתא דלחומרא: