הַמַּפֶּלֶת וְאֵין יָדוּעַ מַה הוּא, תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה. אֵין יָדוּעַ אִם וָלָד הָיָה אִם לָאו, תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה:

המפלת ואין ידוע מה הוא כו': לשון זה המאמר על צד הביאור הוא כן המפלת ואין ידוע אם וולד היה מה שהפילה או לא היה ולד תשב לזכר ולנקבה ולנדה ותאר זה שהיא תשאר שבעת ימים בנדתה כדין כל נדה או יולדת זכר ולא תותר לבעלה עד מלאת לה י"ד יום כדין יולדת נקבה ואם ראתה אחר י"ד יום לא יהיה דם טהור אבל דם טמא כמו אילו לא היתה יולדת אלא נדה לבד ויהיה כל דם שתראה באותם הפ' ימים דם טמא אם דם נדה ואם דם זיבה כפי זמן ראייתה כפי מה שהתבאר וזהו כוונת תשב לנדה שלא יהיה לה דם טוהר כלל ובמלאת המ' יום תטבול כאילו יולדת זכר ולא תגע בקדשים כל זה הזמן כמו היולדת ואע"פ שלא ראתה דם ובמלאת פ' תטבול ותביא קרבן יולדת ואז תטהר לאכול בקדשים ואמנם טבלה ביום מ' להיות טבילה בזמנה אם היתה יולדת זכר וזהו כוונת תשב לזכר ולנקבה ולנדה בעת מה שזכר ושמור זה הענין:

המפלת ואין ידוע מה הוא. כגון שעברה בנהר והפילה שם. או שהפילה לבור. או שהפילה וגררתו חיה. הרמב"ם פ"י מהא"ב:

אין ידוע אם ולד היה כו'. ובשלא הוחזקה עוברה. דאי בהוחזקה הלך אחר רוב נשים. ורוב נשים ולד מעליא ילדן. גמ':

תשב לזכר ולנקבה ולנדה. כתב הר"ב כלומר כשתראה תהא נדה שאין לה ימי טוהר כו' וטובלת לסוף מ' כו' ומש"ה הוא דתנן לזכר. וכ"כ הרמב"ם. ובכולהו בבי דלעיל נמי דתנינן תשב לזכר ולנקבה דינא הכי. אלא דכאן הוכרח הר"ב לפרש כן. משום דאל"ה בחנם נקט לזכר. אבל בגמ' [דף ל] אמתני' דלקמן למה הוזכר זכר וכו' שאם תראה יום ל"ד. ותחזור ותראה יום מ"א. תהא מקולקלת עד מ"ח. וכן לענין נקבה שאם תראה יום ע"ד ותחזור ותראה יום פ"א. תהא מקולקלת עד פ"ח. וכתבו התוס' תשב לזכר ולנקבה ולנדה. אע"ג דהוי ספק ספקא. תשב לנקבה. דאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ס"ס. ה"נ נטהרנה אם ראתה בל"ד ומ"א מס"ס ולא ניחוש לזכר. והוי תרי קולי דסתרן אהדדי. ומיהו בטועה בגמרא [ועיין ריש פ"ב דערכין] מחמרינן אע"ג דאיכא כמה ספיקי ע"כ: