המפלת טומטום ואנדרוגינוס כו': ידוע הוא שהטומטום והאנדרוגינוס ספק לא ידענו אם הם זכר או נקבה ולכן תשב לזכר ולנקבה וכן אם ילדה תאומים אחד מהם זכר ודאי והאחד טומטום או אנדרוגינוס הנה הוא ג"כ ספק ולא נקבל הוראה באחד אשר הוא זכר ודאי ונאמר מאחר שזה זכר (כן) גם זה כן הטומטום או האנדרוגינוס זכר לפי שהיולדת תאומים הנה לפעמים תלד שני זכרים ולפעמים זכר ונקבה ואם ילדה נקבה ודאית וטומטום תשב לנקבה בלבד על איזה פנים שיהא הטומטום או האנדרוגינוס נקבה היא כאילו ילדה שתי נקבות ואם ילדה זכר הנה ילדה עמו נקבה ודאית יש לה דם טוהר מפני הנקבה עד מלאת פ' יום. ואמרו מחותך או מסורס לשונו או שלם מסורס וכוונה זה שאם נחתכו אבריו בתוך הגוף ויצאו אבריו בלי סדר שיצא היד ואחר הרגל ואחר הזרוע וזה מסורס או יצא כפי הסדר וזה מחותך הנה לא יהיה בו תורת יולדת עד שיצא רובו וראשו כרובו ולכן אם יצא הראש מזה המחותך הרי זו כילוד. ופדחתו מצחו:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
יצא מחותך או מסורס משיצא רובו. כ' הר"ב וראשו כרובו וכו'. ומתני' ה"ק יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס. משיצא רובו הרי הוא כילוד. גמ'. ומ"ש הר"ב הלכך משיצא ראשו של מחותך כו' לאו אמחותך דבמתני' קאי. אלא מחותך דעלמא ויוצא כדרכו:
[*או מסורס. לשון הר"ב ל' הפוך כו'. ולשון רש"י דרך מרגלותיו ולשון היפך כו' והמגיה כן בלשון הר"ב לא הפסיד. והא דכתב הר"ב וראשו כרובו. היינו אם לא יצא ממש מהופך וגם לא כדרכו. וז"ל הרמב"ם בפי' מסורס אם נחתכו אבריו בתוך הגוף ויצאו אבריו בלי סדר. שיצא היד. ואחר הרגל. ואחר הזרוע. ע"כ]:
במשנה יצא מחותך כו' משיצא רובו כו' כדרכו עד שיצא רוב ראשו. לכאורה נראה להגיה דצ"ל בהיפך ברישא עד שיצא רובו אינו כילוד ובסיפא משיצא רוב ראשו וכן הובא בלשון זה בבכורות (מו ב') וכן העתיקו התוס' בר"פ בהמה המקשה. (ועי' לקמן (כט) תד"ה מכלל). וכ"ה הלשון בהרמב"ם בחבורו ובטוש"ע ע"ש:
ב׳
שם ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו. עי' מש"כ בבכורות (סוף דף מו) להוכיח מהגמ' דשם דהכוונה משיצא הפדחת כולה עד החוטם. ועתה ראיתי להכ"מ בפ"י מהל' א"ב ה"ו שנדחק ליישב הגי' הישנה ברמב"ם רוב פדחתו וכתב שסובר שאינו נקרא ראש (כצ"ל שם וכמו שהוא בב"י) אלא הגולגולת כו' ע"ש ור"ל עד החוטם. ולא נהירא כלל דא"כ הל"ל גם בנחתך ואם יצא פדחתו. אלא המחוור כאשר מצא מוגה למחוק תיבת רוב:
ג׳
ברע"ב ד"ה לזכר ולנקבה ולנדה. כתב דחומרא דזכר הוא להצריכה טבילה לסוף מ' כדין טבו"י ארוך כו' ע"ש. ותימה דזהו כדברי ב"ש לקמן (מ"ז דפ"י) במשנה ולקמן (דף עא ב) בברייתא וכפי שפי' הגמ'. ולב"ה ל"ל דטבו"י ארוך תיבעי טבילה. ואין לומר דאף לב"ה צריכה טבילה לקדש כדפי' הרע"ב שם וכדמשמע קצת בפי' דהכא דלא הזכיר תרומה רק קדש ומקדש ועמש"כ שם. ז"א. דע"כ לא מצרכי אלא לאחר הבאת כפרתה כמש"כ שם וכאן אינה מביאה אלא לאחר פ' יום. וכ"מ להדיא בגמ' כאן דלב"ה א"צ טבילה. ועוד תימה דבפשוט הל"ל דנ"מ בחששא דזכר להצריכה טבילה לסוף ז' וכדאיתא בגמ' הכא אף לב"ה וצע"ג:
