נְגָעִים ח׳ · ח׳

עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה קודם פריחה:

כך כתב הר"ש הכא. וגם הרמב"ם [פ"ז מטו"צ ה"ו]. וא"ת מה אפילו. אדרבה שכהתחילה הפריחה מהטמאה הרי נשארה הטהורה בטהרתה. דהרי היא לא פשתה. וכשאח"כ פרח בכולו. היה פנים לטמאו כאילו פרח מטהורה. דהרי הא דאמרינן פרת מטהורה טמא. רק מדיוקא דקרא שמעינן לה. מדלא הזכיר טהרת פרח בכולו רק בשפרח על נגע טמאה [כרמב"ם בפרקן במ"א]. ומאותו דיוק ילפינן נמי בבבא תחלה הפך לבן דצריך סגירה. משום דבזה לא איירי הכתוב. א"כ מאותו דיוק. הוה מסתבר לכאורה דנידוק נמי. דדוקא כשפרח בכולו על נגע טמא לבד טהרו הכתוב. הא בשיש בו נגע טמא' וטהורה. לא נטהר בפריחה. אבל כשהתחיל הפסיון מהטהורה. הרי תיכף כשהתחיל הפסיון. נתהווה גם הטהורה טמאה מדפשתה. דאף דעדיין לא טימאו הכהן ועדיין טהור הוא [כלעיל פ"ז מ"ג]. עכ"פ מדהיתה סברא החיצונה נותנת דמשום כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כר"ה י"ג ב']. וא"כ יהיה נחשב כטמא אף קודם שטמאו הכהן. לפיכך פשוט טפי שנטהרו בפשה באופן זה. מאילו נטהרה בהתחיל לפשה מהטמאה להטהורה ומה אפילו. ואע"ג דגם כשפרח מהטמאה להטהורה. מחשב פשיון לטהורה דהרי גם פשיון הבא מבחוץ ג"כ שמו פשיון [כמ"ש בס"ד פ"ד סי' ז']. עכ"פ לא שייך לשון אפי'. דמה רבותא יש בפרח בטהורה טפי מאילו פרח מהטמאה. י"ל דרבותינו הנ"ל מחוי לן במחוג ע"פ מה דתנינן בתוספתא דר' נחמי' ס"ל דדוקא בפרח מהטמאה טהור. אבל בפרח מהטהורה טמא. ע"כ דטעמי' דכיון דהתחיל לפרוח מהטהורה. א"א שיחליט הכהן גם נגע זו. דהרי אין מחליטין את המוחלט [כרפ"ג] א"כ כיון שנשארה נגע זו בטהרתה. וגם ממנה החחילה הפריחה הו"ל כפרח מהטהורה. ולפ"ז שפיר קאמרי רבותינו דסתמא דמתניתין משמע דבכל גוונא טהור אפילו בפרח מהטהורה. ונ"ל דמה"ט נקט נמי אחת טמאה והדר נקט אחת טהורה. הרי הוי מסתבר למנקט טהורה תחלה. מדפתח הכתוב בטהרה תחלה. ותו דאז הוה שייך למנקט בתר הכי פרח מזו לזו דהיינו אפילו מהטהורה להטמאה. אלא דאי הוה נקט הכי סד"א דמיירי דאחר שראה הכהן נגע א' וטיהרה נולד לו השנייה וטימאה. ואז הרי נפטר בטומאה מלפני הכהן. להכי אמרינן אחר אחרון אני בא. וכשפשה אח"כ. אע"ג שהתחיל הפריחה מהטהורה הו"ל כפרח מהטמא. אבל כשנולדו שניהן כאחת. וראה הכהן הטמאה ואח"כ הטהורה. והתחילה אח"כ הפריחה מהטהורה. סד"א דלא תלינן הפריחה בהטמאה. מדהו"ל ב' לטיבותא. שנפטר מלפני הכהן בטהורה וגם הפריחה התחילה מהטהורה להכי נקט אחת טמאה ואחת טהורה דתו א"א לומר שראה הכהן הטמאה והחליטה. והדר נולד לו השנייה וראה הכהן וטיהרו. ליתא דהרי אחר שהוחלט באחת אין רואין לו השנייה שנולד בו אח"כ. אע"כ דמיירי שנולדו לו שניהן כאחת. דאז רואין אותן זו אחר זו [כרפ"ג]. ואפילו ראה הטהורה לבסוף וגם ממנה התחיל הפריחה. אפ"ה כפרח מטמא הוה וטהור:

פטור מן הפריעה ומן הפרימה. בקרא מקדים פרימה לפריעה. בגדיו יהיו פרומים וראשו כו'. וי"ל דלעולם מזכיר הדבר שהוא במעשה קודם לדבר שאין בו מעשה ולכן בקרא דאיירי בחיובם. הפרימה יש בה מעשה. והפריעה היא בשוא"ת מעשה הגלוח. אבל התנא דאיירי בפיטורן הוויין להפך כמובן. וכן בקרא גופיה מקדים בכזה פריעה לפרימה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו. את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. ועי"ל ע"פ שאמרו במדרש בר"ר (פ"א בסופה) דפעם מקדים שמים לארץ ופעם ארץ לשמים לומר ששניהם שוים ועוד חשיב שם הרבה כיוצא בזה. ועי' תשובת ש"א סי' כ"ט: