נְגָעִים ח׳ · י׳

פרחה בכולו ונשארה המחיה. ולא הראה כך להכהן:

כך נ"ל לפרש ע"פ דעת הרא"ש ומהר"ם שכתבו דבבא זו נמי מיירי בפרח בכולהו. וכהרישא. דבלא דברינו לא זכיתי להלום סברת רבותינו בפירושם במלת אע"פ. דאדרבה מדנראין כאחת וודאי נתבטל טהורה בטמאה. אולם לפמ"ש בפנים לעיל סימן מ"ו. דלרמב"ם כל נגע טהורה שבאדם מוחלט חשבינן לה כליתא א"כ אפילו היו ב' הנגעים מופרדים. עד שפרח בכולהו על שניהן כאחת. ג"כ חשבינן כפרח מהטמאה. והא דנקט ברישא פרח מזל"ז. היינו רק לרבותא. מדסד"א דמדנתחברו ע"י חוט הפסיון בטלה טמאה בטהורה קמ"ל. א"כ לפ"ז מיושב שפיר מלת אט"פ שבבבא זו. דמדסד"א דדוקא במחוברים יחד בחוט הפשיון. לא נתבטל טמאה בטהורה. להכי קאמר הכא אע"פ שמדובקים יחד זב"ז והן נראין כנגע א'. אפ"ה אמ"צ. וטהור. ולפיכך כשפרח אח"כ בכולו סד"א דהו"ל ודאי לענין פריחה בכולו כאילו בטלה טמאה בטהורה. קמ"ל. אמנם לר"ש והר"ב מיירי הך בבא שיש חצי גריס כאן וחצי גריס כאן. ועי"ז כשהן מדובקין נראין כנגע א'. ותמוהין דברי רתוי"ט שכתב שלהר"ש והר"ב אין מלת אע"פ מדוייק ורק למהר"ם מדוייק. ובמחכ"ר הדבר הוא ממש מהיפך להיפך. והגם שרתוי"ט הוסיף בדברי הר"ש והר"ב דמיירי שאח"כ פשה בכולו. ולפי דבריו מלת טהור דקאמר תנא. היינו דהפריחה טהור. וא"כ לפ"ז באמת יקשה מלת אע"ג שמדובקין. והן אמת כי מוכרחים אנחנו להודות בזה לרתוי"ט דגם בבא זו מיירי בפרח בכולו. דאל"כ לא יהיה שייכות לבבא זו לא למעלה ולא למטה. דכולהו בפרח בכולהו מיירי. אבל אזנינו קשה לשמוע דברי רבינו במ"ש דטהור דקאמר מתני' אפריחה קאי ותלי תניא בדלא תניא. דהרי אכתי לא שמעינן בשום דוכתא במכילתין דח"ג באבר א'. וחצי גריס באבר השני הסמוך לו שמצטרפין. והיאך שבק תנא מלאשמעינן הך דינא הכא. כאילו הוא מלתא דפשיטא. ונקט טפי דין של הפורח בכולו על נגע מצורפת כזו כאילו זהו מלתא חדתא שהפורח מהטמא. טהור אתמהה. וגם בל"ז במחכ"ר. הך דינא קשה מאוד להולמו. דנימא דח"ג וח"ג שבב' אברים סמוכים וכ"ש בב' אצבעות שיש אויר רב מפסיק בין הביניים. ואפ"ה יצטרפו לכגריס. והרי לקמן [פי"א מי"א] בחמת ותורמל דנראין כדרכן. פי' רבותינו כולכ. דאה נגע בין השנצין מחשב ביהס"ת וטהור. ולא פי' לחומרא דאם נגע על קצוות השנצין למעלה מצטרף לכגריס. ש"מ דבאמת אמ"צ. וא"כ מה התם שרובא דרובא השנצין מונחין רצופין זא"ז אפ"ה אין נגע שעל גביהם מצטרף מכ"ש הכא שב' השפתות וב' הריסין. וב' האצבעות ברוב פעמים עומדים מרוחקים מהדדי. מכ"ש שלא יצטרף ח"ג שבזה לח"ג שבזה. ואפי' לדברינו שם דנגע שבראשי שנצות מצטרף אפ"ה יש לחלק בין התם להכא וכדאמרן. ואדרבה ל"מ היה נ"ל דהא דאמרי' לעיל [פ"ו מ"ח] ואין מצטרפין בנגעים. גם אקמטים קאי. דכשיש ח"ג מזה וח"ג מזה והקמט ביניהן אמ"צ. וא"כ מכ"ש ח"ג וח"ג שבב' אצבעות שאמ"צ. לפיכך מסתבר טפי לומר דלר"ש מלת טהור אנגע זו המצטרפת קאי וקמ"ל דאמ"צ וטהור. וממילא שמעינן דבפרח אח"כ בכולו אין לטהרו. ויהיה לפ"ז מלת אע"ג דבמתני' מדויק שפיר. ואפ"ה דחיקא לן מלתא טובא לאוקמא למתני' כרבינו הר"ש. דח"ג וח"ג וענין צירוף מאן דכר שמיה במתני'. והרמב"ם בפירושו כאן אוקי למתני' דאיירי בכולהו הפך לבן. ונשאר הריוח שבין ב' השפתות. או שבין ב' האצבעות וכו' שלא התפשטה לשם הנגע. וקאמר תנא אע"ג שרק כשמדובקין זל"ז נראין כנגע א'. וכשמתרחקין זמ"ז נראה בשר בריא שביניהן. אפ"ה דינו ככולו הפך לבן וטהור. ורכ"מ [פ"ז מטו"צ ה"ו] אף הוא היה מתכוין לפרש כן דברי רבינו בחיבורו ג"כ על דרך זה. וגם רתוי"ט הביא פי' זה ולא העיר עליו. ואשתומם מאוד על המראה. חדא. דא"כ מה זה דקאמר תנא בשפתו עליונה ותחתונה. וכי שם לבד הי' מנוגע. והרי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. דהרי בכולו הפך לבן מוקי לה רבינו. ולא הו"ל לתנא לומר אלא אם כולו הפך לבן ולא בין ב' שפתי' או בין ב' אצבעותי' טהור. ותו וכי ס"ד שהרווחים הללו לא יעכבו הפריחה. ואנחנו לא נדע מקומות שאין מעכבין הפריחה רק ביהס"ת או מקומות שאין נקראין עור הבשר. ככל המנויין לעיל [פ"ו מ"ח]. ותו בין ב' אצבעות מאי"ל. וכי ס"ד שהבשר שביניהן לא יעכב הפריחה. וצ"ע:

כיצד מי שהיה מוחלט כו' שאילו הראה לכהן היה טמא. נ"פ דאדסיים פתח. ואחר כן בסיפא דסיפא בהרת ואין בה כו' קאי לפרושי רישא דרישא. ואזלא קושית התוי"ט: