זה המין אשר יסכים בו והוא שתהיה בהרת בתוכו בשר חי ובתוך הבשר חי בהרת שנית על זאת הצורה הנה יהיה בשר חי בתוך הבהרת החיצונה היה מוחלט בחיצונה אולם בבהרת הפנימית הנה הוא מוסגר מתחלתו עד שיראה אם יתחדש בו סימן טומאה ויהא טמא או ישאר על ענינו ויהיה פטור מזאת הבהרת ור' יוסי אומר שזאת המחיה אשר על זה התואר אינה מחיה ובתוך זאת המחיה בהרת ולא תהיה המחיה סימן טומאה עד שתהיה כולה בשר חי ולא יהיה בתוכה דבר. עוד אמר שאם נעדר הבשר החי לא תהיה דבר בין שתי הבהרות ותחזור בהרת אחת ורבן גמליאל אומר נעיין אם היתה הבהרת הפנימית היא אשר נתרבתה בה הנה היא טמאה בפנימית לפי שהיא פשתה בעור והחיצונה טהורה לפי שהלכה המחיה או נתמעטה מכשיעור אם נשאר ממנה פחות מרוחב שתי שערות ואם היתה הבהרת החיצונה היא אשר נתרבתה בבשר החי אשר בתוכה ומיעטה המחיה או נעדרה בכללה הנה החיצונה טהורה שהפשיון לא יהיה למחיה שבתוך הנגע כמו שקדם אמרם שאין הנגע פושה לתוכה ורבי עקיבא אומר כמו שלא נחשוב זה הפסיון למחיה שבתוכה ולזה החיצונה טהורה כן לא נחשבה פסיון למחיה שבתוך חבירתה ולזה כאשר נמשכה הפנימית למחיה שבתוך הבהרת החיצונה אינו פסיון ואין הלכה כר"י והלכה כר"ע:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
רבי עקיבא אומר בין כך ובין כך טהורה. כתב הר"ב בין כלתה מבפנים וכו'. וכן פי' הרמב"ם וכלומר כיון דפשיון הפנימית לא לעור הבשר הוא אלא למחיה שבתוך בהרת הויא נמי כמו פושה לתוכו דלא הוי פשיון. אבל הר"ש מפרש דר"ע ה"ק בין כך ובין כך בין כלתה מבפנים שהפנימית להחליט בין כלתה מבחוץ שהפנימית להסגיר בין לא כלתה כלל כלומר בין כלתה בין לא כלתה. החיצונה טהורה. כרבי יוסי דאין המחיה שהבהרת לתוכה סימן טומאה לחיצונה. ואין הנגע פושה לתוכה. ע"כ. וכתב מהר"ם דק"ל היינו רבי יוסי וי"ל לר"י חיצונה להסגיר. ולר"ע חיצונה טהורה לגמרי. דאינה קרויה נגע. דכתיב (ויקרא י״ג:י׳) ומחית בשר חי בשאת שיש מחיה בתוכה לחוד. ולא שיש מחיה בתוכה. ובהרת לפנים הימנה. ומ"מ מסיק דר"ע כת"ק דר"י ס"ל וה"ק בין כך ובין כך הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה. וזה כדברי הרמב"ם והר"ב:
נמצאו שלשים ושש שערות נ"ל דנקט כל הנך סימנים גריס ועדשה ושערות משום שיש מקום שמצוין שם הנך ולא הנך [ועמ"ש הר"ב כלים פי"ז מי"ב]. עוי"ל דנקט ט' עדשים דהיינו מרובע אמיתי. כדי שלא נטעה לומר כאורך ורוחב הפול. אבל משום דבפולים ועדשים יש במינם גדולים וקטנים להכי נקט נמי סי' דשערות ולא הסתפק למנקט סי' דשערות לחוד. משום דפולין ועדשים שהן דבר המטולטל אפשר לכוון על ידן השיעור יפה. והא דכלל לבסוף וקאמר נמצא ל"ו שערות. ה"ט דסד"א דג' עדשים צפופות יחד קאמר. והרי כל עדשה שיעורו כגידול ב' שערות על ב' שערות וא"כ לא יהיה כל הגריס רק ד' על ד' שערות. שהן בין הכל רק ט"ז שערות. קמ"ל שצריך שיהיה כל השיעור כמקום גידול ל"ו שערות. וא"כ ג' עדשים דקאמר ברישא היינו בשמרוחק כל עדשה מחבירתה כרווח עדשה. [א"כ י"ל דמה"ט נמי צריך למנקט סי' דשערות]:
ול"מ הי' נ"ל דהך בבא ד"ה היא. דאפילו לר"ע לעיל במשנה ה'. דס"ל דגם כשפשתה פנימי' לא מחשב פשיון. זהו דוקא כשפשתה פנימי' לתוך מחי' של חיצונה. דכיון דגם כשלא פשתה חיצונה לתוך המחי' מקרי המחי' פנימי' להחיצונה. ונטמאת עי"ז להכי אינו בדין שיחשב אותו מקום חוץ לגבי פשיון פנימי'. אבל הכא שרק בהק מפסיק בין נגע הפנימי להחיצון. לפיכך דוקא לגבי פשיון של החיצונה לשם. שהבהק באמת פנימי לה אמרינן דאין נגע פושה לתוכה. אבל כשפשתה פנימי' שהבהק חוצה לה. הרי כל בהק כשאר עור הבשר הוא שהוא מחוץ להנגע. ושפיר מקרי פסיון לפנימי'. ומה"ט נמי נקט פחות מכעדשה לרבותא. דאע"ג שאין בו פנימי' לחיצונה רק רוחב פחות מכעדשה. דהיינו רק רוחב שער א'. אפ"ה מחשב אותו משהו חוץ לפנימי'. ופנים לחיצונה. ולפי"ז שפיר איצטריך לאשמעינן הך בבא. דקמ"ל דאף שכשהבוהק הוא בפנים נחשב כעור הבשר להפנימי'. שכשפשתה לשם. מחשב פשיון וטמאה. אפ"ה כשפשתה החיצונה להבהק. מחשב כפשה לתוכה. ואת"ל הרי הך רבותא הוה מצי נמי לאשמעינן בשיש מחי' פחות מכעדשה בין חיצון לפנימי. דמחשב אותו קצת מהעדש' פשיון לפנימי ולא לחיצונה. י"ל משום דמחי' פחות מכעדשה. פלוגתא דר"מ ורבנן היא [בתוספתא פ"ב]. דלר"מ כל נגע שאינו כגריס רק עם מחי' פחות מכעדשה שבתוכה יסגיר. דס"ל דגם מחי' פחות מכעדשה מחשב כפנימית של הנגע ומצטרף לה. א"כ לדידי' ה"נ הכא מחשב כפנימית נגד החיצון. ואין הנגע הפנימי פושה לתוך שם. מדהו"ל כפושה לתוכה ולרבנן שם כל מחי' פחות מכעדשה כעור הבשר דיינינן לה. ואמ"צ לשיעור גריס של הנגע. א"כ לדידהו כשאר עור הבשר דיינינן לה ויש בו סימן לפשיון לפנימית ולא לחיצונה [ועי' לעיל מ"ג ודו"ק]. אולם הרמב"ם והר"ב כתבו דלהכי לא נקט בהק כעדשה. משום דאז הי' טמא משום מחי'. דמחי' מטמא בכל מראה. ורתוי"ט הרבה להקשות קושיות עצומות ע"ז. והביא ראיות חזקות דכל שמראיתו כבוהק אמ"ט משום מחי'. לכן ידו הדה לפרש כפירוש הר"ש ז"ל יע"ש. ואני הדל לא הבאתי פי' זה. משום דלפי קוצר שכלי לא אוכל מלט משא מלומר דלפענ"ד זהו דוחק גדול לומר דהי' בוהק דקאמר משנתינו. היינו שהבהק מפסיק בין הנגע למחי'. והרי ההפסק שבין נגע למחי' לא נזכר לעיל מינה כלל. והיאך תלא תניא בדלא תניא. אולם כדי שלא לעשות רבותינו אשר מימיהן אנו שותין כל היום. כטועין ח"ו בדבר משנה. ועוד שהרי גם הרא"ש אשר ידוע כי כל דרכי' כעשתרות קרנים מידו לו גם הוא בפירושו שלא ראהו רתוי"ט [כדמוכח בכמה מקומות] פי' משנתינו כרמב"ם והר"ב. על כרחך נכוף אזנינו לשמוע. שכל המקומות שהביא רתוי"ט שנזכר שם דבהק אין דינו כמחי'. היינו בהק פחות מכעדשה. ואת"ל א"כ מראה מחי' נמי כשהיא פחות מכעדשה לא שמה מחי'. והו"ל להתנא למנקט מחי' פחות מכעדש'. י"ל דלרבותא נקט בוהק דאף שהוא לבן ומראה חולי. אפ"ה מדבוהק נמוך מד' מראו' טהור. ואדונינו רב"א זוצוק"ל פי' משנתינו דה"ק. בהק או מחי' פחות מכעדשה. וראו כי רבותינו הגבורים פלגי שויסקי. ואנא עניא קטין חריך שקא מקולבאי פלגינא אמגוזא ופסחים בזזו בז. כי יד ד' עשתה זאת ויהי לי לישועה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · נְגָעִים ו׳ ה׳
א׳
רע"א ב"כ וב"כ טהורה. מ"ו אר"ש כו'. נלע"ד לפרש טעמייהו דר"ע ור"ש (לפי פי' הרמב"ם והרע"ב) ע"פ מש"כ הא"ר לעיל מ"ג דע"כ ל"פ ר"מ אלא במחיה פחותה מכעדשה אבל בכעדשה כיון שהיתה סימן טומאה ועתה הלכה לה תולין דאדרבה הנגע התחיל להתרפאות. ולכן הכא ר"ע מטהר ב"כ וב"כ דכיון דהמחיה היתה סימן טומאה לחיצונה ועתה נתמעטה והלך סימן הטומאה אדרבה אנו תולין דנגע מתרפא והולך ולכן אינו סימן פסיון לפנימית. והיינו דקאמר ר"ש אימתי כו' (וקאי אדר"ע) היתה יתירה מכעדשה המותר ס"ט לפנימית. ור"ל דוקא המותר לבד דעדיין נשארה החיצונה בטומאתה א"כ לא חזינן עדיין סימן ריפוי. וכן אם היה בהק או פחות מכעדשה (כפי' הא"ר) דלא הוו סימן טומאה לחיצונה. לכן סימן פסיון הן לפנימית ונכון מאד בעז"ה. ועי' עוד מש"כ לקמן במ"ו בס"ד:
ב׳
תוי"ט ד"ה ר"ע. ולר"ע חיצונה טהורה לגמרי כו'. דכתיב כו' ולא כו'. תימה דמקרא לא משמע למעט אלא מדין מחיה. אבל לא שלא יקרא נגע כלל אף להסגיר:
ג׳
שם ומ"מ מסיק כו' הפנימית להסגיר כו'. נראה דר"ל דטהורה דקאמר קאי אפנימית כפי' הרמב"ם והרע"ב. אך שמבאר דאין הכוונה שטהורה לגמרי אלא שבא לשלול רק מדברי ר"ג שאמר דאם מבפנים כלה סימן פסיון לה ויחליט. אבל מ"מ הסגר בעי'. וכמו שפי' התוי"ט לעיל במ"ג מטהרים דחכמים דשם:
