יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה, וְיֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה, בִּמְכֻנָּס וּבִמְפֻזָּר, בִּמְבֻצָּר וְשֶׁלֹּא בִמְבֻצָּר. יֵשׁ בְּמִחְיָה, שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַקָּרַחַת וּבַגַּבַּחַת, הֲפוּכָה וְשֶׁלֹּא הֲפוּכָה, וּמְעַכֶּבֶת אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן:

ואין בו סימן טהרה. ואילו בפשיון יש בו סימן טהרה, שאם פרח בכולו טהור:

כבר קדם לך ששער לבן סימן טומאה בשחין ובמכוה ואין בשחין ומכוה בשר חי לפי שזה העור כבר נשתנה לפי שהוא מכח נגע כמו שיתבאר אחר זה:

במבוצר ושלא במבוצר. ר"ל ששער לבן בין שהי' בהיקף הבהרת בצדדין בין שיהיה נראה בתוך הנגע ואין המחיה כן אבל מתנאיה שיהיה תוך הנגע נראה בה ולא מן הצד ושתהיה מחוברת לא שיהי' חלוק בשר חי חלק במקום אחד וחלק במקום אחר ובין שני החלקים כעדשה ואע"פ שהיו שני החלקים בתוך הנגע והמחיה ג"כ סימן טומאה בקרחת ובגבחת ואין שם שער כלל. וענין אמרו הפוכה ושלא הפוכה כמו שאבאר לך וזה ששער לבן לא יהיה סימן טומאה כאשר קדם לנגע כמו שיתלבן לובן השער והגוף בזולת צרעת ואחר זה התחדש נגע צרעת בזה המקום שהוא אז אינו סימן טומאה אם לא שקדם הצרעת והוא אשר תשנה השער ותחזירהו לבן אמר והיא הפכה שער לבן והנה יתבאר זה במה שאחר זה תכלית הביאור אולם המחיה אינה כן אבל כאשר התחדש נגע עגול במקום מהגוף ונשאר בתוכו בשר חי הנה היא מחיה שאינה הפוכה וכאשר יתחדש נגע בגוף והלבין המקום ואחר זה נהפך בתוך זה הנגע חלק ושב בשר חי הוא מחיה הפוכה וכולן סימן טומאה וההופך כולו לבן כאשר נשאר בו מחית בשר חי הנה הוא טמא עד שתהיה המחיה נעדרת ושער לבן לא יזיקהו וכבר התבאר שהמחיה מטמאה בכל מראה אולם השער הוא במראה הלובן לבד חזק או חלוש:

הפוכה ושלא הפוכה. בת"כ פ"ז והביאה הר"ש נושנת. מלמד שמטמאה שלא הפוכה. והלא דין הוא שער לבן וכו' אף מחיה כו'. [*נושנת. מלמד שמטמאה שלא הפוכה] היא. מלמד שמטמא הפוכה. והלא דין הוא כו'. ומ"ש הר"ב משא"כ לשער לבן שאם קדם לבהרת טהור. כמפורש בס"פ: