יֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה. שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַתְּחִלָּה, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, וְאֵין בָּהּ סִימַן טָהֳרָה. יֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִחְיָה:

ומטמא בכל מראה לובן. אפילו למטה מארבעה מראות, דכתיב (ויקרא י״ג:ג׳) ומראה הנגע עמוק, מראה הנגע עמוק ולא מראה שער לבן עמוק. משא״כ בפשיון שאין פשיון מטמא למטה מארבעה מראות, שבאותן מראות שהאום מטמא, הפשיון מטמא:

כבר זכרנו שהמחיה לא תטמא מן הצד כ"א בתוך הנגע כמו שהתבאר וששיעורו אינו פחות מארבע שערות והוא סימן טומאה בנגעים לבד בנגעי עור בשר ובנגעי קרחת וגבחת והמחיה באיזה מראה שיהיה זה הבשר החי הוא טמא ואין זה בפסיון וכאשר הבנת מה שקדם ובהלכה אשר לפני זאת יתבאר לך כל מה שאמרנו:

ומטמא בכל מראה. לשון הר"ב היינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן בין אדום. כ"כ הר"ש. ולשון הרמב"ם בפ"ג מהט"צ [הלכה ב] בין שהיה המראה אדום או שחור או לבן. והוא שלא יהיה הלובן מארבע מראות שבארנו. ועי' מה שכתבתי בפרק ו משנה ו [ד"ה היה בהק]:

מטמא בכל שהוא. ל' הר"ב אבל במחיה בעיא כעדשה. בת"כ והביאה הר"ש. ומחית בשר חי בשאת יכול כל שהוא. ת"ל שער לבן ומחית בשר חי. מה שער לבן מקום ב' שערות. אף מחיה מקום ב' שערות יכול לא יהא טמא עד שיהא בה שער לבן ומחיה. ת"ל צרעת נושנת היא. היא טמאה ואין צריכה דבר אחר לסעדה [*וגי' הר"ש לסייע] ומפרש הר"ש דמחיה מקום ב' שערות. היינו שתי שערות על שתי שערות מרובע. והיינו דבפ"ק משנה ה ו בעינן שתהא מרובעת. ועיין [מ"ש] פרק ו משנה ב [ד"ה ובה מחיה]: ומטמא בכל הנגעים. והמחיה סי' טומאה בשני מיני נגעים לבד. בנגעי עור בשר ובנגעי קרחת וגבחת. הרמב"ם [בפירושו]:

חוץ לנגע. כתב הר"ב משא"כ במחיה שהמחיה צריכה להיות בתוך הנגע. כדתנן במשנה ה ו דפ"ק שתהא מבוצרת. ושם פירשתי [ד"ה מבוצרת]: