שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאֶחָת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם שָׁווֹת, כְּשֵׁרוֹת. לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר, כְּשֵׁרוֹת. שָׁחַט אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא דְרוֹר, יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה. הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה. הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה. נִשְׁפַּךְ הַדָּם, תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת. מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם:

צפרים דרור. שדרות בבית כבשדה:

אילו אמר השם ולקח צפרים לבד היינו לוקחים שנים לפי שמיעוט צפרים שנים ואמרו שתי צפרים ירצה בו ההשויה ביניהם בכל הענינים עוד אמר (ויקרא י״ד:ה׳) את הצפור האחת את הצפור החיה הבדילה במעשה שעשה הנה מצוה מן המובחר שיהיו שוים בכל הענינים ואם אי אפשר זה הנה מותר:

וענין תמות המשתלחת שתעזבנה עד שתמות כמו שהתבאר בשני שעירי יום הכפורים (דף סב.) ומאמרו חיה למדנו שלא יהיה טריפה:

מצותן שיהיו שוות במראה ובקומה וכו'. פי' הר"ב דלכתוב רחמנא צפרים כו'. שתי דכתב רחמנא למה לי כו'. וקשיא לי דברפ"ו דיומא בשני שעירי יה"כ דתנן התם נמי כה"ג ופי' הר"ב דתלתא קראי כתיבי ואילו הכא הא ליכא אלא חד קרא ומיהו לא על הר"ב תלונותינו. דדבריו דהתם ודהכא. גמ' ערוך הן שם ביומא. ונ"ל דמדגלי לן רחמנא [ח] גבי שני שעירים דלכל הני בעינן שיהיו שוות. כי כתב גבי צפרים חד זימנא שתי. לאגמרינן שיהיו שוות. לא צריך לתלתא קראי. דנשמעיני' מהגלוי דגלי לן גבי שני שעירים דלכולן יהיו שוות:

אע"פ שאינם שוות כשרות. דכתיב צפור צפור ריבה. גמרא. ועיין מ"ש ביומא בשם הרמב"ם [ד"ה במראה]:

יקח זוג לשניה. דלא כשני שעירים דתנן התם אם משהגריל מת יביא זוג אחר דהכי דרשינן בת"כ מדכתיב האחד. לומר שאינן מעכבות זו את זו:

נשפך הדם תמות המשתלחת. בת"כ מנין אם נשפך הדם תמות המשתלחת מתה המשתלחת ישפך הדם ת"ל את הצפור החיה ומדקרא כתיב להכי אתי שפיר דלא תקשה דהכא סתים לן רבי. ואילו גבי שני שעירים שנאה משמיה דרבי יהודה ואין הלכה כמותו. דהתם לא מן הכתוב בא אלא לטעמיה דס"ל ב"ח נדחין. אבל הכא קרא אשכח ודרש להכי סתם לן ר' וכן העתיקה הרמב"ם למשנתינו להלכה בספי"ח מהט"צ. ולענין הלמוד האיך למדין. פי' בעל קרבן אהרן דדייק מדלא אמר את צפור חיה. ואמר את הצפור החיה. משמע החיה מעיקרא קודם שישחוט. אבל אם מתה אח"כ לא יטבול אחרת בדם זה. ופי' הפסוק אי את הצפור החיה מעיקרא יקח אותה שלא מתה אז וטבל בדם הצפור השחוטה. ואם לא אלא שמתה. לא יטבול אחרת בדם השחוטה אלא ישפך הדם ויביא שתים כבתחלה. ומהכא משמע שאם מתה המשתלחת ישפך הדם. ומדאמר בדם הצפור השחוטה ולא אמר בדם צפור שחוטה. משמע שלא יטבול זאת המשתלחת אלא בדם הצפור השחוטה כבר. אבל לא בדם אחרת אשר ישחט עמה*. וא"כ אם נשאר הדם אז יטבול זאת בו. ואם נשפך אז לא יטבול זאת בו. אלא תמות המשתלחת ויביא שתים אחרות. ע"כ: