נְגָעִים י״ד · ה׳

שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]:

וא"ת ק' לרמב"ם שלא חילק הכא בין נקטעו קודם שנזקק להמצוה או לא. ומ"ש מעדים שנקטעו ידן בין נקטעו קודם הגדתן או אח"כ [כפי"ד מסנהדרין]. ולא עוד אלא שבנזיר שצריך לגלח ראשו ביום מלאת ימי נזרו פסק הרמב"ם דכשהוא קרח אינו מעכב [כפ"ח מנזיר]. נ"ל דבכל חד מהנך טעמא אחרינא אית בי' דבעדים ילפינן הכי מדכתיב יד העדים. וכש"ס שם. ר"ל דוקא אם הי' להם יד בשעה שהעידו [או בשעה שנעשו עדים דהיינו שעה שראו העדות] בעינן קרא כדכתיב. אבל כשמיד בתחלה לא הי' להן יד. לא הצריכה תורה כן: אבל הכא במצורע. דלא כתיב על יד המצורע או על בהן יד המתטהר. רק סתם על בהן ידו כתיב. משמע אפילו לא הי' לו מעולם נמי בעינן קרא כדכתיב: מיהו דוקא בהנך תרתי. בעדים שעונש החוטא תלוי בידן של עדים שזה נעשה עי"ז. וכ"כ במצורע הבאת האשם לטהרתו תלוי בנתינת דמו על בהונות להכי בתרויי' אמרינן בעינן קרא כדכתיב. מדתלוי דבר שנתבטל בדבר אחר שלא נתבטל: אבל בנזיר שאין לגלוח שערו שנתבטל שום שייכות עם הבאת קרבנותיו שלא נתבטלו. לפיכך אין גלוח שערו מעכב כלל התירו. דרק באת הקרבנות מעכבות הנזיר מהיתרו משא"כ גלוח אין לו שום שייכות עם היתרו שע"י הקרבנות וכ"כ הנפת שוק ע"י הנזיר אין לו שום שייכות עם הקרבן. כיון שכבר נזרק הדם. כבר נתכפר והלך לו ואפילו נטמא השוק או נאבד קודם שהניף אין זה מעכבו מלשתות יין. ואע"ג דתגלחת מצורע נמי אין לו שייכות בקרבנו ואפ"ה מעכב. י"ל התם שאני דהתורה הקפידה שיתגלח קודם שיביא קרבנו. א"כ יש לו שייכות עם קרבנו. ושאני התם דרביי' קרא בפירוש שיעכב כמפורש בת"כ. אבל גילוח נזיר מצוה באנפי נפשה היא. והרי היא כשאר המצות דבא"א לקיימן פטור. וכאין לו רק תפלה א' מניח'. ולא אמרינן בכה"ג בעינן קרא כדכתיב. וקרא צווח וקשרתם לאות על ידך והי' לטוטפות בין עיניך. ונבעי תרתי. אלא כל חד מנייהו מצוה לבדו היא. ה"נ בהבאת קרבנו' וגלוחו של נזיר. ורק גלוח מצורע מעכב מדגלי קרא. כדיליף בת"כ [שהביא הראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. מדכתיב וטהרו. כל דבר שבו [ר"ל בגופו] מעכב טהרתו. אבל גלוח נזיר אינו מעכב היתרו [כיומא ס"א ב']: ומה"ט נערה המאורסה שאין לה לזו פתח בית אב. אפ"ה נסקלת [ככתובות מ"ד א'] ולא אמרינן גבה בעינן קרא כדכתיב. מדאין תלוי סקילה עם המקום שנסקלת. שהסקילה היא לה לעונש. ועל פתח בית אב הוא לעונש לאבי'. כלומר ראו גדולי' שגדלתם [ועי' תוס' שם]: ומה"ט בעיר הנדחת שאמרה תורה ואספת כל שללה אל תוך רחובה. ואמרינן [בסנהדרין פ"י מ"ו] דבאין לה רחוב עושין לה רחוב והיינו דבעינן קרא כדכתיב. והרי הי' מסתבר דא"צ כן. דהרי שרפת השלל אינו תלוי שיהא ברחוב דוקא. י"ל התם מדעכ"פ אפשר לעשות לה רחוב. אמרינן דגם לרחוב שיעשה לה אח"כ התכוונה תורה. דהרי לא אמרה תורה להרחוב שהי' לה מקודם. ובזה נתישבו ת"ל כל קושיות של רתוי"ט בטוב טעם ודעת בעזרת חונן לאדם דעת ית':

תוי"ט ד"ה יקח. דלא כשני שעירים כו'. דברי תימה הן דהא גם התם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני. ואחר הגרלה ה"ט דיקח זוג משום דא"א אלא בהגרלה. ולרב שם דהלכה כוותיה שני שבזוג ראשון יקרב וא"כ שוים דינייהו דהכא ודהתם. ועוד דנמצאת טרפה דמשמע מעיקרא (עי' ר"ש) א"כ לא נקבעו מעולם ופשיטא דא"מ זא"ז. אלא דכי אצטריך דרשה דת"כ הוא משום דבקדושין (נ"ז) משמע דלר"י דהל' כוותיה האי נמצאת טרפה היינו לפירש"י שנטרפה בשחיטתה. ולפי' התוס' היינו אפי' נקבו הדקין דא"ל שאחר הבדיקה נעשו. וכיון דהלקיחה היתה בכשרות הוקבעו יחד (גם לדידן דקי"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה הוקבעו ג"כ בשחיטה). ובצפרים גלי לן קרא דבע"ח נדחין כמש"כ התוי"ט לקמן בדבור הסמוך:

סליק מסכת נגעים בעזרת אל דעים